את מנשה הכרתי בתור אחד החברים של חיים. זכרתי אותו מהפעם בה ביקרתי בדירה שלו וישבו אצלו כמה חברים. הוא אומנם גר באיזור בו אני גרה, ולפעמים נתקלתי בו ברחוב, אבל חוץ מ'היי' ו'ביי' ההכרות נותרה שיטחית.
באחד המפגשים האקראיים האלה ברחוב הוא עוצר אותי, "אנחנו צריכים לדבר," הוא אומר לי.
"על מה?" אני תוהה.
"על חיים, על צדוק, על הכל."
אני מרגישה כאילו הנחית סטירה על פניי. כולי אדומה. הלב שלי פועם בקצב רצחני.
קלוני נחשף, יש מישהו שיודע. חיים סיפר.
"מה?" אני מנסה לפלוט.
"אנחנו לא נדבר על זה כאן באמצע הרחוב, בואי נטייל קצת."
"לאן?" אני שואלת בחשדנות.
"את זוכרת את המקום שפגשתי אותך באותו יום שישי, כשהיית שיכורה לגמרי?"
'אז זה היה הוא!' חולפת בראשי המחשבה ואני נרגעת קצת, "את האמת? אני לא זוכרת מאותו ערב הרבה."
"כן, תיארתי לעצמי," הוא צוחק ומתחיל להוביל אותנו לאחד הפארקים באיזור. זהו מקום שעוברים בו כל הזמן אנשים, אבל יש בו גם כמה פינות פרטיות עם ספסלים. עכשיו אני נרגעת לגמרי. הוא הרי עזר לי בעבר. הוא לא רוצה את רעתי.
אנחנו מתיישבים על אחד הספסלים והוא מיד זורק את הפצצה, "מתחיל לצאת לך שם רע בקריה, מה בדיוק את עושה עם חיים?"
"כלום." אני מיתממת ומרגישה את האודם מציף שוב את פניי.
"סיגל, אני יודע על הקלטת, אני יודע על החגיגות עם צדוק. חיים מסתובב בין כל החברים שלו ומספר איזה זיון טוב את, אז אל תמכרי לי כלום."
"אתה ראית את הקלטת?!" אני מזדעקת.
"לא ראיתי, אבל חיים סיפר לי עליה."
"מנשה, אתה חייב לבדוק אם באמת יש קלטת כזאת, אתה חייב להשיג אותה עבורי! חייב!"
"הבנתי, אז משם הוא מחזיק אותך. באמת התפלאתי. אני מכיר אותך, אני מכיר את האחיות שלך. לא האמנתי לו בהתחלה, אבל צדוק סיפר לי את אותו סיפור. ידעתי שמשהו שם לא בסדר."
אני מתחילה לבכות, לא מצליחה לעצור את הדמעות. פתאום יש אור בקצה המנהרה. יכול להיות? יכול להיות שמנשה יעזור לי להשיג את הקלטת המקוללת?
"אתה חייב לעזור לי! חייב!"
מנשה מחבק אותי אליו ואני מתפרקת על הכתף שלו, משחררת את כל מה שעצרתי בחודשים האחרונים.
"זה עלול לקחת זמן. חיים לא יזדרז לתת לי את הקלטת. אני צריך למצוא תירוץ טוב."
"זמן," אני חוזרת על מה שקלטתי מדבריו. עוד זמן. "ומה אני עושה בזמן הזה? מה אני עושה עם חיים?"
"אסור שהוא יחשוד, אחרת הוא לא ייתן לי כלום."
הוא זורק אותי חזרה לחושך. לרגע חשבתי שנגמר. האשליות שלי מתנפצות. חיים לא יתן לו את הקלטת.
בימים שלאחר מכן אני הופכת להיות צל. לא מצליחה להתנתק. פועלת ברובוטיות, הולכת לבית הספר, חוזרת הביתה, אוכלת צהריים מול עיניו הבוחנות של אבי, ישנה צהריים, לא מצליחה להירדם, בוהה בטלוויזיה.
"מה לקחת?" שואל אותי אבא שלי.
"לקחתי?" אני לא מבינה אותו.
"הציונים שלך יורדים, את רזה יותר מדי ובזמן האחרון את מסתובבת כאילו נפח בפנייך כלב (ביטוי בערבית שמשמעותו, פנים עגומות). את לוקחת סמים?"
השאלה שלו מקפיצה אותי. מרגיזה אותי. אז זה מה שהוא חושב שקורה לי?
"אני לא לוקחת סמים אבא! טיפשה אני לא!" אני אומרת לו, נועצת את עיניי בתוך עינייו שיראה וישתכנע שאני לא משקרת.
"סמים זה ממכר, אל תתקרבי לזה," הוא מנסה להזהיר אותי. הוא לא יודע שאין בפני מה.
"אם הייתי רוצה לקחת סמים, כבר מזמן יכולתי. אין לי שום רצון לקחת סמים."
הוא מניח לי. הצלחתי כנראה לשכנע אותו. נרגעתי. אני מחליטה לצמצם את הנוכחות שלי בבית. כמה שפחות להיות שם. אני מרגישה רע ומתחילה להבין שאני גם נראית רע. אסור שההורים שלי ידעו, אסור.
כמה ימים לאחר מכן חיים מתקשר.
"תפגשי אותי היום בכניסה לתיכון."
"איפה?"
"שמעת אותי, בכניסה לתיכון. השגתי מפתח לשם."
בערב אני מחכה לו ליד השער הראשי של התיכון. חיים מגיע לבד ומוביל אותנו אל השער האחורי, ליד אולם הספורט. הוא פותח את השער ואני נכנסת אחריו, הולכת בעקבותיו לאחת הכיתות.
הוא פותח את הדלת ונכנס פנימה, אני אחריו.
"מנשה דיבר איתך?" אני לא מצליחה להתאפק.
"על מה יש לו לדבר איתי?"
הלב שלי צונח. מנשה בכלל לא דיבר איתו.
"הוא אמר שהוא רוצה לראות את הקלטת," חיים נזכר ומתחיל לצחוק, "שאל מתי אנחנו מבלים מול הוידאו יחד."
בלי לבזבז זמן, הוא מפשיל את מכנסיו, מתיישב על אחד השולחנות, מצביע על האיבר הזקוף ופוקד: "תמצצי."
אני עומדת מולו. שותקת.
חיים מניח ידו על העורף שלי ודוחף את ראשי כלפי מטה, "תמצצי כבר, תפסיקי לעשות הצגות," הוא דוחף את הזין שלו לתוך הפה שלי, הודף את ראשי יותר ויותר למטה.
כמו בובה אני מעלה ומורידה את ראשי, מנסה להוציא אותו קצת מהפה, לנשום. רק שהוא לא מאפשר לי ודוחף את עצמו בכוח רב יותר לתוך הפה שלי.
ואז הוא גומר.
אני מנסה להוציא אותו מהפה שלי ברגע שאני מרגישה את הטעם הנורא ממלא את פי.
הוא מהדק את אחיזתו בעורף שלי, "את בולעת הכל! אוי לך אם תרקי את זה, אחרת את תלקקי את זה מהרצפה!"
אני בולעת. הכל. מנסה לבלוע רוק שוב ושוב כדי להפיג את הטעם הרע. אין לי איך.
חיים, כרגיל, מלווה אותי הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
