דיפרסיה, אהובתי

כשהתחלתי לכתוב את כל הסיפור, בכלל לא ידעתי אם אעלה אותו לבלוג. את שני הפרקים הראשונים כתבתי ברצף, בלהט. 20 עמודים כתובים צפוף צפוף.

שלחתי לחברה שמכירה את הסיפור, "תקראי ותגידי לי מה דעתך," ביקשתי.

היא החזירה לי את הפרק הראשון ערוך. בדחילו ורחימו אמרה לי, "מאמא, זה תרגיל בזכרון. אז יש לך זכרון מעולה, אבל את מתברברת."

הסתכלתי על מה שהיה לי ביד ואמרתי לעצמי, היא צודקת. מתוכי הוספתי ואמרתי, זה כתוב ברמה של ילדים בני 16. אני יודעת שאני יכולה יותר טוב.

שוב לקחתי לידיי את הבסיס, המסמך הארוך שכתבתי לב' לפני כמעט שנתיים, מנגד הצבתי את שני הפרקים הכתובים וניסיתי לעשות עם זה משהו. כתבתי ומחקתי שוב ושוב. ידעתי מה אני רוצה, לא הצלחתי להגדיר את זה לעצמי, אבלידעתי שכשאראה את זה  - אזהה.

תהליך הכתיבה-מחיקה תסכל אותי. אני לא רגילה למחוק. שנים אני כבר כותבת, ורגילה שברגע שהשיר או הסיפור הקצר יצאו מתחת למקלדת, זהו, אני לא נוגעת בהם יותר. לרוב אני אפילו לא עורכת. הם שם, אני לא מצליחה לחזור אליהם. וכאן לא יכולתי להרשות לעצמי להתפשר.

התבשלתי במיץ של עצמי.

ואז, מתוך התסכול הגדול הזה, הגיע 'נכנעת'. העליתי אותו כפוסט לבלוג. מהתגובות שלכם, מהתגובות מסביב, פתאום נפל לי האסימון – הנה זה! זה יושב לי מול הפנים, הנה ההתחלה!

תוך כדי כתיבת הפוסט השני, 'מתוך האשליה תעלה המילה', היה לי ברור שהגעתי למקום החזק. הבנתי שעד עכשיו פשוט ברחתי, התברברתי, היה לי קשה להתמודד. ועכשיו יש לי ביד את התרכיז האמיתי והנכון.

ומיד הגיעה התלבטות נוספת. לכתוב לעצמי? להעלות לבלוג? האיש והאגדה לא אהב את הרעיון שזה יעלה לבלוג. "זה יפגע בך," הוא טען מהמקום שבו הוא עומד להגן על רגשותיי, "זה יחזור אליך כמו בומרנג."

"יש לי פרו," עניתי לו, "תמיד אוכל למחוק. לערוך או להפוך את הבלוג לפרטי. הרי בגלל זה רציתי פרו."

הוא קלט שאין כל כך עם מי לדבר, שכבר החלטתי, מה גם שעלו כבר שני הפוסטים הנ"ל, אבל נראה לי שהוא ממשיך לעמוד שם מאחוריי, שומר שהכל יהיה בסדר. זה מחזק אותי.

שוב התיישבתי מול הבסיס והתחלתי לנפות ממנו את כל מה שלא ממש נוגע לסיפור המעשה. פוסט אחרי פוסט העליתי תרכיז. רק הסיפור עצמו, אין מסביב, אין הפסקות. התמודדות נטו. ומתוך ההתלהבות שאני מצליחה סוף סוף לכתוב את הדברים הצפתי את עצמי ואתכם.

אתם, הקוראים שלי, אנשים שאני לא מכירה מחיי היום יום, עמדתם לצידי. הרגשתי את הכאב שלכם והכעס שלכם ונחנקתי. אני שכל השנים שתקתי כדי להגן על היקרים לי, לא להכאיב להם בכאב שלי, לא לכאוב את החשש שמא לא יעמדו לצידי, פתאום מציפה את הקוראים הוירטואליים שלי. יומיים מרוכזים מול המחשב הציפו גם אותי, התגובות שלכם נגעו בי. מחלקן למדתי, עם חלקן כאבתי.

"את חייבת להבין," אמרה לי חברה שלי, "את התמודדת עם זה כבר כמה זמן ובדרכים שונות. הם מתמודדים בפעם הראשונה. זה קשה."

"שלא כמו בחיים האמיתיים," אמרה לי חברה אחרת, "עבור כל אחד מהקוראים שלך קיימת אופציית הבחירה, יש איקס קטן בראש המסך, הם יכולים ללחוץ עליו אם זה יותר מדי עבורם."

לא יכולתי שלא לשאול למה אף אחד לא סידר לי אז איקס קטן למעלה...

לקחתי מנוחה, נתתי לכם לנוח איתי. התרכיז הזה היה עבור כולנו מנה קצת מופרזת. תוך כדי, עיבדתי דברים שכתבתם, תהליכי חשיבה. כזאת אני. מפעילה ישר את הראש, מנסה להבין, ללמוד.

היום הסתכלתי על מה שקורה לי והופתעתי. כן, קורים לי דברים.

 האחד, בימים האחרונים פיתחתי הומור מקאברי ביחס לנושא. זו הפעם הראשונה שאני מסוגלת לדבר על האונס ולהתבדח עליו. יותר מזה, לצחוק עליו. זה נשמע נורא, אבל בעיניי זה צעד אחד קדימה. הרי לא פעם קראתי על נכים פיזית שמתמודדים עם הנכות שלהם בהומור שחור. עכשיו תורי לצחוק לנכות הנפשית שלי.

השני הוא הקלה. אני מתחילה לכתוב פוסט והוא יושב לי כמו גוש בבטן, אני מכירה את ההרגשה הזו, את התעוקה. אבל אחרי ששחררתי את הפוסט של אתמול פתאום הרגשתי הקלה. והופתעתי.

משני פוסטים אני פחדתי ואני פוחדת במיוחד, זה שכתבתי שלשום, ואחד נוסף שיבוא בקרוב. לפני שנתיים כתבתי את האלה וסיפרתי לב', בכיתי אותם. זו היתה הפעם הראשונה שסיפרתי מה קרה שם עם אותו חייל. ההשפלה הייתה קשה מדי עבורי. זו היתה אחת הפעמים היחידות שהצלחתי לבכות בקול את התקופה ההיא.

פחדתי מהפוסט הזה, פחדתי מהתעוקה שיביא איתו. אבל הפעם הוא הביא איתו הומור שחור והקלה. אני מקווה שגם זה שעדיין לא נכתב, זה שמחכה לי, יביא איתו את אותה הקלה.

אני באמצע תהליך. יש לי עוד הרבה מה ללמוד, להבין. דברים שאקח איתי הלאה, תמונות שאשחרר מחיי. מה אני רוצה בסוף התהליך הזה? עבור עצמי הייתי רוצה להשתחרר מזה לתמיד, אני לא חיה באשליות, אבל אני רוצה. לרצות מותר J.

עבור הקוראים אותי, אני רוצה שייקחו איתם משהו לדרך. אם מכיוון של הורות, לדעת לראות את הסימנים, ואם מכיוון של התמודדות. אפשר ורצוי להתמודד. אפילו חובה.

המסר שלי הוא שאני כאן, נשענת עליכם וחזקה מספיק כדי שאתם תישענו עלי.

אל תפחדו.

אני כאן.