דיפרסיה, אהובתי

למחרת מנשה מתקשר אלי.

"נו," אני אומרת לו,  "דיברת איתו?"

"כן, אמרתי לו שאני רוצה להריץ איתו קטעים, לראות את הקלטת."

הוא לא משקר לי, אני חושבת לעצמי, זה גם מה שהבן זונה אמר.

"ואחר כך תבקש ממנו אותה?"

"זו הכוונה. את יודעת שאני מחבב אותך."

הדרך שבה הוא מספר לי על החיבה שלו כלפיי מעוררת בי חוסר מנוחה.

"בא לך להיפגש היום? נדבר."

אני מבטיחה להיפגש איתו. גורלי נתון בידיו ולרחמיו.

כבר לא אכפת לי מכלום. נראה שגם מנגנוני ההדחקה שלי מתחילים להיסדק. אני מחפשת כל תירוץ כדי לצאת מהבית. אבא שלי מרגיש שקורה משהו, רק שאין לו מושג מה. לדעתי הוא עדיין משוכנע שאני על סמים.

אם אני כל כך מטרידה אותו, למה הוא לא משתף את האחיות שלי? הוא הרי יודע שאיתן אני כן מדברת. במקום לשתף אותן הוא רב איתי כל הזמן.

בערב, כשאני מתכוונת לצאת להיפגש עם מנשה, אבא שלי מתייצב מולי.

"לאן את הולכת?"

"לחברה."

"איזה חברה?"

"לענת," אני שולפת.

"אז שענת תבוא לפה, את לא הולכת לשום מקום."

"אני קבעתי איתה שאבוא לעזור לה להתכונן למבחן ואני הולכת אליה," אני קובעת ופונה אל הדלת.

הוא חוסם את הדלת בגופו ומתחיל להכות אותי, "אני אמרתי לך שאת לא הולכת לשום מקום וזהו."

אני מתחילה לבכות. אבא שלי כמעט ולא היכה אותנו. רק כשסבלנותו היתה פוקעת היה מרים עלינו יד. זה היה קורה לעיתים מאד רחוקות. את מלאכת ה'חינוך' השאיר בדרך כלל לאמא שלי.

"מה אתה רוצה ממני? אני לא אחזור מאוחר!"

"תסתכלי על עצמך!" הוא צועק עלי, "הציונים שלך ברצפה, את כמעט לא בבית. למה את לא יכולה להיות כמו האחיות שלך? תראי איך הן הצליחו!"

"כי אני לא האחיות שלי!!" אני צורחת עליו ובורחת מהבית.

גם למנשה יש מניעים. כן, הוא רוצה לעזור לי אבל הוא גובה גם את התשלום הראוי בעיניו. הוא מחבב אותי, כך הוא טוען, מחבק, מנשק, מלטף...

אני מוסרת. אין לי בעיה. הגוף שלי הוא כלום. חסר ערך לחלוטין. ואם מנשה אכן יצליח להוציא אותי מהסיוט הזה, הרי שהמחיר שווה את המאמץ.

במשך חודשיים או שלושה חיים לא מתקשר.

"את רואה? אמרתי לך." אומר לי מנשה כשהוא מחבק אותי.

אני מחבקת אותו בשמחה חזרה. יכול להיות שבאמת זה נגמר? זהו? לא אשמע יותר מהבן זונה לעולם?

"אבל הקלטת עדיין אצלו, מנשה, אני מפחדת."

"אין לך מה לפחד, אני אשיג אותה ממנו."

"ואם הוא יתקשר? מה אני עושה?"

"תגידי לו שאת רוצה את הקלטת, ואם הוא לא נותן לך אותה את מספרת להורים שלך הכל."

"בחיים לא!"

"את זה אנחנו יודעים, אבל הוא לא יודע. תגידי לו שתספרי להורים שלך ואז הוא יהיה זה שיסתבך."

מנשה מנשק אותי. אני מרגישה שהוא גובה תשלום עבור העצה. בטח הוא מרגיש שהוא עוזר לי ומחבב אותי. אבל מנשה לא כזה תמים.

מנשה עובד כאיש אחזקה בתיכון, זו עבודה חדשה. יש לו מפתחות לשער האחורי ולכיתות השונות. אנחנו נפגשים בתיכון הרבה. הוא מבטיח לי שהוא ירחיק ממני את חיים. הוא ישכנע אותו להתרחק.

אז לא הבנתי את הקשר. היום ברור לי שזו התשובה למאיפה לחיים היו מפתחות לתיכון.

מנשה, סוכן כפול.