דיפרסיה, אהובתי

כמה שבועות חולפים, חיים שוב מתקשר. זה לא נגמר.

"אני רוצה את הקלטת, חיים," אני אומרת בקול הכי החלטי שאני מצליחה לגייס.

"אז בואי קחי אותה, אני אצל חבר שלי היום ואביא את הקלטת לשם. בואי קחי."

יכול להיות שמנשה שכנע אותו סוף סוף?

חיים מוסר לי כותבת. אני מרגישה בטוחה. זו לא הכתובת של הבית שלו, זו לא הכתובת של צדוק. הוא באמת יהיה אצל חברים. זה נראה לי בסדר.

הלכתי לשם.

אני נכנסת. חדר כניסה קטנטן, חשוך. דלת פתוחה ממול מובילה לחדר עם מזרן על הרצפה במקום מיטה, ספרית מדפים ישנה, חלון מעל המזרן.

עומדת בפתח. צדוק יושב על המזרון ולצידו יושב בחור שאני לא מכירה. עופר, ככה אומר הבן זונה. פתאום אני מרגישה מאד לא בטוחה, לא זזה מהדלת.

"תיכנסי, תשתי משהו," חיים אומר ומגיש לי בקבוק וויסקי. הריח עושה לי בחילה.

"אני לא שותה. באתי לקחת את הקלטת וללכת. מחכים לי."

חיים תופס בשערי, גורר אותי אל תוך החדר, מושך את הראש שלי אחורה ומצווה, "תשתי!"

אני מנסה לנער את הראש, לגרום לו להרפות את האחיזה. סטירה איומה נוחתת על הלחי שלי. אני צורחת. הסטירה מעיפה אותי אחורה.

הוא חוזר לאחוז בשערות ראשי, דוחף את פיית הבקבוק לגרון שלי, לא מרפה. המשקה נדחף לי לגרון, מכריח אותי לבלוע, חלקו נשפך עלי. אני מנסה לירוק את המשקה החוצה, אך מיד מגיעה עוד סטירה. אני נופלת לרצפה ומרגישה שכל גופי מתכווץ מכאב. אין לי אוויר. הוא בעט בי. הוא בעט בי בבטן.

שלושתם מעלי, גוררים אותי אל המזרון ומפשיטים אותי. עושים בי כרצונם, כאילו אני בובת סמרטוטים. את כל האפשרויות הם בודקים. אחד לבד, שניים יחד, שלושתם יחד. איברי מין נדחפים, חונקים ומכאיבים. הכל מעורפל. לא, אני לא שיכורה, אני מאד צלולה, ובכל זאת מסמורטטת לגמרי, משותקת. לא מסוגלת לזוז.

כל הזמן הזה אני בוכה. בלי קול, רק דמעות. המון דמעות שלא עוזבות לי את העיניים לרגע.

הם סיימו. אני שוכבת שם בחדר, מקופלת, מחזיקה את הבטן. החדר מסריח מוויסקי, יורד לי דם והדמעות זולגות כל הזמן. אין לי קול.

אחר כך רציתי לא להיות, להיעלם.

הם קמו מעלי ופנו לחדר השני, צוחקים, עדיין שתויים. חווים במילים מאושרות את אסוני. אני רוצה למות. אני לא יכולה. מנסה להתרומם, מחפשת את הבגדים שלי שאינם בסביבה.

מתיישבת במרכז החדר, על הרצפה הקרה, מכווצת, מחבקת את ברכיי. מתחילה לקלוט מה קרה כאן עכשיו. הבושה, ההשפלה, חוסר היכולת להתנגד. לחיי בוערת, כל גופי כואב. אני רוצה לברוח, אך אין לי בגדים. אני לא יכולה.

חיים מופיע בפתח הדלת.

"אני צריכה להתלבש," אני לוחשת, מוצאת את הקול שלי סדוק ואבוד, לא מביטה אליו, לא מסוגלת לראות את פניו.

"את תתלבשי כשאני אגיד."

"אני צריכה ללכת, מחכים לי."

"את רוצה את הבגדים שלך? אין בעיה, תקבלי אותם. אבל קודם תבטיחי לי שכשאתקשר אלייך תבואי."

"לבוא?" אלוהים! מתי זה ייגמר?!

"את תבואי ועוד איך, אל תשכחי את הקלטת!"

כן, איך אני יכולה לשכוח, הקלטת, אם כל צרותיי.

"אני אבוא, רק תן לי להתלבש."

חיוך של ניצחון עולה על שפתיו. הוא יוצא ואני שומעת אותם פורצים בצחוק מתגלגל בחדר השני, צחוק שמתגלגל עד אלי וקורע את גופי מחדש. מרגישה את הדמעות חונקות אותי. אין יותר מקום לדמעות. אני מנגבת אותן.

חיים נכנס חזרה לחדר, זורק את בגדיי לעברי.

"תתלבשי," הוא אומר בבוז.

אני ממהרת להתלבש. שלא יתחרט. אני צריכה את הבגדים כדי לצאת החוצה. צריכה כדי ללכת, להיעלם.

"בואי, תגידי יפה שלום לכולם ואקח אותך הביתה."

שלום? יקח אותי הביתה? על מה הוא מדבר? כאילו כלום לא קרה כאן. כאילו לא סטר על פניי כשהכל התחיל, כאילו לא בעט בבטני, כאילו היינו זוג שנפרד מחברים. אני בכלל לא רוצה הביתה.

מכאנית אני צועדת בעקבותיו, מנותקת.

נעמדת בפתח החדר השני, מביטה בשני הגברים שהיו שרועים על המיטות לבושים בתחתונים בלבד. תחושת גועל ממלאת אותי. אני עומדת שם, בוהה בהם, שומעת אותם לועגים, צוחקים. האוזניים לא שומעות, רק הבטן מתהפכת. הקאתי.

סטירה מצלצלת נוחתת על פניי, "יא זונה, עכשיו תנקי את זה!!!"

מביטה בו במבט בוהה, לא מבינה מה הוא רוצה. הוא נעלם וחוזר עם סמרטוט ודלי מים, "תנקי, או שמה שחטפת עד עכשיו זה כלום לעומת מה שיבוא הלאה," הוא מסנן.

אוטומאטית, בלי הכרה או רגש, אני לוקחת מידיו את הדלי והסמרטוט ומנקה, נושאת בלבי תפילה שייגמר. די. אני לא יכולה יותר. שייגמר. שאני אוכל להיגמר.

"טוב, יאללה בואי," הוא אומר ומושך אותי לכיוון היציאה.

אני רואה את צדוק מתרומם ופותח חלון, "זונה מגעילה, תראה איזה סירחון עשתה כאן," אני שומעת אותו. הדלת נסגרת, משאירה אותם מאחור.

כמו רובוט אני הולכת אחרי חיים. הוא מושך אותי אל הרכב שלו, מכניס אותי פנימה, נכנס בעצמו אל הרכב, מתניע ומתחיל לנסוע. הוא מדבר איתי. אני לא שומעת אף מילה. רק למות. אני רוצה למות.

מגיעים אלי הביתה, אני יורדת מהרכב, שוכחת אצלו סיגריות ומצית בתוך נרתיק עור.

הוא מחכה עד שאכנס הביתה. נכנסת לחדר שלי, סוגרת את הדלת מאחוריי ונבלעת בתוך המיטה. לישון, לא להיות יותר, לישון.

אם באותו יום הוא לא היה לוקח אותי הביתה לא הייתי מגיעה לשם לעולם.

כבר כמה ימים חיים מנסה להתקשר אלי ואני לא בבית, אינני. הפעם האחרונה היא הקש ששבר את גב הגמל. אני לא יכולה יותר. ואז אני עונה לטלפון.

"אני אגיד את זה רק פעם אחת, חיים," אני אומרת לו, "אני לא אראה אותך יותר בחיים שלי. ואת הקלטת אתה יכול לפרסם איפה שאתה רוצה. אתה מוזמן אלי הביתה להראות אותה להורים שלי. אני חושבת שהמשטרה תשמח לראות אותה."

אני לא צועקת. אני לא כועסת. אני לא דורשת. אני פשוט אומרת בהשלמה.

חיים מנתק.

זו הייתה השיחה האחרונה בינינו. הוא מתקפל ונעלם. כמה קל זה היה. כמה פשוט. לו רק היה לי את האומץ הזה הרבה זמן לפני.

חיים נגוז מחיי ואני מקבלת את הכוח להמשיך. שוב עולה בי הכוח להדחיק. בלילה אני חושבת על דרכים קלות למות. בבוקר אני חיה את החיים שלי כרגיל. לא ניסיתי להתאבד. במחשבות שלי אני מתה יום יום.

כלום לא קרה. החיים ממשיכים כרגיל.