דיפרסיה, אהובתי

מהרגע שהצלחתי להרחיק את חיים מחיי הרחקתי אותו גם מהמחשבות שלי. לאף אחד לא סיפרתי, עם אף אחד לא חלקתי. זה גבה ממני מחיר של לילות מסויטים, של התמסרות חסרת מחשבה לגברים, של ערך עצמי נמוך.

היה לי חבר, אבי, כזה שאפשר להביא הביתה להראות להורים. בחור טוב שהיה בטוח שאני עדיין בתולה. לא ניסיתי להעמיד אותו על טעותו.

כמעט שנתיים אחרי שהתחלנו לצאת הגיעה אל אבי חברה משותפת וביקשה ממנו ללכת להרביץ למישהו.

הוא התפלא, מה פתאום היא מבקשת ממנו ללכת להרביץ למישהו? הוא בכלל לא הטיפוס. היא מספרת לו שהכירה בחור, יצאו לסרט או משהו כזה ובדרך חזרה הביתה הוא ניסה להכריח אותה למצוץ לו. היא סירבה והבחור הכה אותה. היא מדווחת שהצליחה לברוח מהרכב ומהבחור. עכשיו היא רוצה שאבי ילך ויכסח לו את הצורה.

אבי לא מבין למה פנתה דווקא אליו, "תפני למשטרה," הוא אומר לה.

"למה אליך? כי גם לסיגל הוא עשה את זה," היא עונה לו בטבעיות, לא מודעת לזה שהיא מכניסה אותו להלם עמוק, וממשיכה לענות על כל שאלותיו, חושפת אותי לגמרי.

כשאני מגיעה אליו הביתה הוא מתעמת איתי מיד, מספר לי מה שנאמר לו ודורש לדעת את האמת.

זו היתה הפעם הראשונה שבה, על קצה המזלג, סיפרתי למישהו את מה שעברתי.

כשאני לא מעיזה להביט בעיניו אני מספרת לו על הפעם הראשונה בה חיים הביא את צדוק אלי, ועל הפעם האחרונה בדירה של עופר.

אבי רותח, אבל אבי מאמין בגלגלי הצדק. יש לו אבא שוטר, אתם מבינים. הוא דוחק בי להגיש תלונה במשטרה ומגייס את חברתי הטובה ביותר למסע השיכנועים. אני לא מעזה, מבוהלת. לבסוף הוא משכנע אותי שהוא יהיה איתי לאורך כל הדרך ושהחברה תבוא איתנו ותגיש תלונה מקבילה שתנעץ את המסמרים בארון הקבורה של חיים.

למחרת אנחנו ניגשים לתחנת המשטרה להגיש את התלונה. עברו שנתיים מאז, איך אסביר מדוע חיכיתי עד עכשיו?

כפי שציפיתי, החברה נבהלת מעצמה ומבריזה לנו. אני מגישה תלונה, לוקחת את השוטרים בניידת ומראה להם איפה חיים גר, איפה צדוק גר, איפה הדירה של עופר. השוטרים מדברים על עימות ומפחידים אותי. איך אעמוד מולו? איך אספר הכל, באמת הכל?. אני יודעת שחלק מהעדות שלי לא אמין כי לא מסרתי את כל הפרטים. הבושה הרגה אותי. הם מחזירים אותנו הביתה ואני שוכחת מכל הסיפור. עדיף לשכוח. כנראה שגם למשטרה, כי אחרי חודש מחכה לי מעטפה חומה בתיבת הדואר בבית הוריי. 'התיק נסגר מחוסר ענין לציבור'. אני נושמת לרווחה.

אז אבי יודע עכשיו, ומשלב המזמוזים הכבדים אנחנו יכולים בטבעיות לעבור לשלב המעשים. אירית, חברתי הקרובה, יודעת אבל אני לא מספרת לה יותר מדי פרטים. לא נוגעת בבשר החי והמדמם של הסיפור. הוא לא חלק מחיי, הוא לא חלק מהימים שלי. ועדיין -  הוא חלק בלתי נפרד מהלילות שלי.

שנים עוברות, הזמן מרחיק אותי מהשנה האיומה הזו בחיי. אפילו החלומות הולכים ומתמעטים. אני מסיימת צבא הולכת להדריך קבוצה של אמריקאים שמגיעים לשנה לארץ. סיפור האונס בשומרת יוצא לחדשות ואני מתעלמת ממנו לחלוטין. זה לא קשור אלי. זה לא נוגע בי.

רק שלא לעולם חוסן. ביום שישי אחד אני יושבת במועדון בקיבוץ בו שהינו, מול מוסף סוף השבוע של מעריב, והאוויר נסחט מראותיי בבת אחת. כתבה ענקית המשלבת ראיון עם הנאנסת משומרת. אני יושבת במועדון, לא מצליחה להניח לעיתון ונחנקת. אין לי אוויר. הסיוט שלי כתוב במילים אחרות, במקומות אחרים, עם משתתפים אחרים, אבל זה הסיפור שלי.  מבטים מתחילים להינעץ בי.

אני יוצאת מהמועדון, מוצאת לי פינה שקטה ובוכה את השנה הארורה הזו הצפה מול עיני. דברים שרציתי לשכוח, תמונות שחשבתי שלא אראה יותר בזיכרוני, הכל עולה למעלה. ואני נושאת איתי כל כך הרבה אשמה. מטומטמת, אני מכה את עצמי, את פשוט מטומטמת! איך נתת לו בכלל לגעת בך? למה הלכת לשם? סיפור אונס שומרת סדק את החומה שלי.

לילה, אחרי כמה שבועות, ברדיו ציפורי לילה מדברות עם גדעון רייכר. 'ספרו לנו על הפחדים שלכם', הם מבקשים, ואני, שלא עצמתי עין כבר כמה לילות, מרימה את השפופרת ומחייגת. הבחורה על הקו אומרת לי שיתקשרו אלי חזרה. כן, בסדר.

רק ששיחת הטלפון אכן מגיעה. "אחרי השיר הבא את עולה לשידור," היא אומרת. 'צמח בר' מתנגן לו ברקע,סימבולי לחלוטין, זה הרי השיר שלי.

אני עולה לשידור מול גדעון רייכר ומספרת לו שאני פוחדת ללכת לישון בלילה, שהסיוטים מחכים לי שם. מספרת בשתי מילים על האונס שעברתי ועל הלילות הלבנים שחזרו אלי מאז עלה סיפור שומרת.

לא יודעת כמה זמן דיברתי, פתאום הרגשתי שאני צריכה לדבר על זה, להוציא את זה מתוכי. רק לגדעון רייכר יש זמן מוקצב. הוא נפרד ממני.

ברגע שאני מנתקת הטלפון מצלצל. אני מסתכלת על השעון 1:32, כן עד כדי כך אני זוכרת. אני מרימה את השפופרת ומהצד השני אחותי האמצעית. "זאת היית את עכשיו!" היא קובעת עובדה. איך לא חשבתי על זה, זו תוכנית שאחותי מאד אוהבת להאזין לה.

היא מספרת שישנה ושמעה אותי מדברת מתוך חלום, מספרת על הפחדים שלי, על הסיוט שלי, היא מתעוררת וקולטת ששמעה אותי מהרדיו. אין לה שום ספק. בינתיים אחותי הגדולה התקשרה אליה "זו סיגל ברדיו!" היא אומרת לה. הן מקשיבות לוידוי שלי ברדיו וברגע שהוא מסתיים אחותי האמצעית מתקשרת אלי.

"למה לא אמרת כלום?"

"למי??" אני שואלת.

"לי, לאבא, לאמא."

"את היית בצבא." אני מזכירה לה.

"אבל זה לא שנעלמתי."

ועכשיו גם אחיותיי יודעות. הן לא יודעות פרטים, אבל הן יודעות שאחותן הקטנה עברה אונס. הן יודעות מה ששמעו אצל גדעון רייכר, אבל לא מוסיפות לשאול. אולי הן פוחדות לחקור. אני לא מנדבת פרטים. וחוזרת אל הלילות הלבנים שלי.

עם השנים שחולפות ברור לי שאני לא אוהבת את אבי. אני נאחזת בו כמו גלגל הצלה ומסרבת לנתק את עצמי ממנו, למרות שאנחנו רבים ונפרדים הרבה. תוך כדי הפרידות יש לי בני זוג אחרים. גם תוך כדי שאנחנו יחד יש לי בני זוג אחרים. ולמרות שרשמית אנחנו נפרדים אחרי חמש שנים הרי שאנחנו גוררים את הביחד שלנו עוד שנתיים אחרי. הוא העוגן עבורי.

אני מתחילה לקלוט שמשהו אצלי מאד לא בסדר. אני לא מצליחה למצוא אהבה, לא באמת. אבל מי יאהב אותי? מה יש בכלל לאהוב בי? מה יש לי בכלל להציע מלבד גוף? אהבתו של אבי אלי לא נחשבת בעיני, שהרי אני בועטת בה שוב ושוב. אני מתחילה להבין שרק אם אפרוץ את החומה ואגע במה שקרה באותה שנה אולי גם אמצא אהבה. אולי אז יש לי סיכוי.

אני מרגישה כל כך לבד. נמאסו עלי הרומנים המזדמנים, היזיזים השונים, הניסיון להשיג אהבה דרך המיטה.

באותה תקופה אני פוגשת את האיש והאגדה, משהו עצום ניצת ביננו. מהרגע הראשון לשנינו נראה שזה זה, אבל אני פוחדת שאצליח להרוס גם את זה. אני מחליטה לעשות מעשה ופונה למרכז לנפגעות אונס. אני צריכה עזרה.

מהמרכז מפנים אותי אל פסיכולוגית שהסכימה לעבוד איתם פרו בונו. היא מתנה את הטיפול בכך שיעסוק בבעיות זוגיות, ומאחר ואני אומרת שאני רוצה להצליח לבנות זוגיות נכונה אני מופנית אליה.

פעם בשבוע, במשך שישה שבועות של תיקווה, אני נפגשת איתה. היא מפרקת אותי לגורמים, מפוררת אותי. בקשיים מרובים אני סומכת עליה שתדע לבנות את מה שפרקה.

רק שבמפגש השישי היא אומרת לי, "יש לנו עוד הרבה על מה לעבוד אבל אני לא יכולה להמשיך להחזיק אותך פרו בונו. אם תוכלי לגייס 150 שקל לפגישה זה גם טוב, כך נוכל להמשיך להיפגש."

אני כל כך כועסת שאני מסוגלת להרוג אותה באותו רגע. אני הולכת משם. איך סטודנטית יכולה לשלם 150 שקל בשבוע? מההורים שלי בטח לא יכולתי לבקש את הכסף.

אין לי ברירה. אני חייבת לאסוף את ההריסות שלי לבד, להגיע אל עצמי לבד. אני לא יכולה להתעמת עם ההורים שלי על דברים שעלו בטיפול, אני לא יכולה לחלוק עם אחותי. כשאני מנסה אני מרגישה שקשה לה נורא עם זה. האיש והאגדה חשוב לי. לאט לאט אני בונה את עצמי מחדש. מגייסת כל כוח שיש, נעזרת באהבה האדירה שלו אלי ושלי אליו.  אני בונה איתו זוגיות. אנחנו מתחתנים. זמן קצר לאחר מכן אני נכנסת להריון.

"זו בת," אומרת לי טכנאית האולטרא-סאונד, ושמחה אדירה שוטפת אותי. זה מה שרציתי. קודם בת, אחר כך מה שבא. רק שככל שעוברים חודשי ההריון אני מתחילה לחשוש יותר ויותר. מה יקרה אם לא אצליח להגן עליה? מה יקרה אם אחנוק אותה? מה יקרה אם אעלם לה? האמהות המתקרבת מפחידה אותי.

שוב אני מתקשרת למרכז לנפגעות אונס. הפעם הם מחברים אותי עם קבוצת תמיכה. אומנם הקבוצה מכילה ברובה בנות שעברו גילוי עריות, אבל אני לומדת הרבה על תבניות שקבועות אצלי ועל מקורן. פעם בשבוע מטפסת לקומה השלישית בבניין הישן עם הבטן שהולכת ותופחת ונמצאת שם עבור בנות אחרות, נמצאת שם גם עבור עצמי. אני לוקחת משם את מה שמתאים לי. שבוע אחרי שהטיפול הקבוצתי מסתיים אני יולדת את האוצר שלי.

מכאן והלאה זו התמודדות שלי עם עצמי. התמודדות בגלים. יש תקופות יותר טובות, יש תקופות רעות שבהן הסיוטים חוזרים. הבטחה אחת הבטחתי לעצמי, ביום שאצליח לכתוב בדיוק מה קרה, בלי לחפף, בלי לעצום עיניים, בלי להסתיר, ביום הזה אדע שניצחתי.

לפני כשנתיים ישבתי בבית אחרי תקופת אבטלה ארוכה. שוב מצאתי את עצמי במקום נמוך שבו ההערכה העצמית שלי מתחילה לרדת. החלטתי לשבת לכתוב.

ביקשתי מהאיש והאגדה לעזור לי אבל הוא, בכנות האופיינית לו, אמר "אני לא יודע אם אני יכול."

עכשיו כבר לא התביישתי. סיפרתי לאנשים סביבי, לחברים. באמצע הלילה, פתותים פתותים. היום אני יודעת שחיפשתי משענת. לא הצלחתי לכתוב.

באותה תקופה הכרתי חברה נפלאה, את ירוקת העיניים. היא הכירה לי את ב'. עם שניהם נוצר קשר מאד אמיץ וחזק.

בארוחת צהריים משותפת ב' הציע שאכתוב אליו. "ברגע שתדעי שאני מחכה לחלק הבא את תכתבי אותו," הוא אמר. ב' הוא גם הילר, והוא הציע את להיות שם עבורי.

"מההתחלה," הוא ביקש, "מהיום שאת זוכרת את עצמך, הכל."

'שנה ועוד שנה' קראתי למסמך ההוא. שנה ועוד שנה פרשתי בפניו. זו היתה תקופה קשה עבורי, הכתיבה כילתה את מעט האנרגיות שעוד נותרו בי.

נשענתי על חברים קרובים, על האיש והאגדה,  על ב', על ירוקת העיניים, על זוג חברים טובים שמרחק המגורים ביננו מקשה על קשר קרוב יותר. עטפתי את עצמי באנשים שיכלו לתת את תמיכתם, או לפחות הציעו אותה.

סיימתי לכתוב את החלק הקשה וחשבתי שתבוא הקלה גדולה, זוכרים? הניצחון, כך חשבתי. רק ששניהם לא הגיעו, לא ההקלה ולא תחושת הניצחון, ואני נחתתי עוד יותר למטה. ישבתי מול ב' פעמיים וסיפרתי במילים את מה שהיה שם. דברים שלא סיפרתי אף פעם לאף אחד, אפילו לא לעצמי. מולו בכיתי את ההשפלה עם החייל. בכיתי את כל הסיוטים, את כל הרוע, הוצאתי הכל. הוא לא וויתר לי. זו היתה הפעם הראשונה שסיפרתי על כך בקול. אחרי שבכיתי בכי משחרר ב' היה שם עבורי בחיבוק מרגיע. לא סתם הוא אחי המאומץ. הוא היה שם עבורי ברגעים הקשים. אני יודעת להעריך זאת.

אני בונה את עצמי. יום ועוד יום. כן, היום אני אדם חזק. תמיד שידרתי החוצה חוזק. שחס וחלילה אף אחד לא ינסה לפגוע בי שוב. מדי פעם אני מדברת על כך עם ירוקת העיניים. שיחות איתה תמיד מבהירות לי דברים. תוך כדי שיחה, תוך כדי אמירת הדברים בקול רם, אני מבינה דבר ועוד דבר, מרכיבה לי את הפאזל, מוסיפה לו חלקים נוספים. תוך כדי שהיא מצביעה על דברים שונים האסימונים נופלים אחד אחרי השני..

את תמיכתו של האיש והאגדה אתם רואים מול עיניכם. הוא האיש שלי. אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי. כמו כל זוג יש לנו את הרגעים הקשים שלנו, וכמו כל זוג יש לנו את החיבוקים הנפלאים שלנו.

היום כבר כמעט ואין סיוטים. כבר שבעה חודשים לא קמתי מחלום כזה (אני יודעת, יש לי תיעוד). אני נמצאת במקום שהוא טוב לי. אני עובדת. יש לי איש מדהים לצידי ושלושה ילדים שממלאים את לבי שוב ושוב גאווה. יש לי חברים שהולכים לצידי, הם שם עבורי ואני שם עבורם.

זהו? זה מאחוריי לגמרי? אין לי אשליות. אולי יהיו עוד תקופות קשות. אולי יהיו עוד חלומות. אבל יש בי כוח. כוח עבורי ועבור אחרים. עכשיו אני גם מבינה למה בימים האחרונים השיר "אדבר איתך" מתנגן לי בראש. בגלל המשפט הזה. יש בי כוח!

לא אשאל אותך מדוע לא אחריד את בדידותך זהירה, כמו מהססת באותות חיבה וחסד אדבר איתך. יש בי כח, יש בי כח, אל תחוס עלי...

(רחל שפירא) .