דיפרסיה, אהובתי

נרדמתי באוטובוס.

ישבתי בספסל האחרון בכסא הקיצוני, לידי המנוע של האוטובוס במין מדף גדול. השענתי עצמי עליו והוצאתי את הספר מהתיק. תוך כדי קריאה,העיניים נעצמו.

התעוררתי, הסתכלתי מהחלון וקלטתי שאני רחוקה מאד מהבית. את התחנה שלי עברתי מזמן. מיד צלצלתי בפעמון. ירדתי מהאוטובוס והרגשתי שאני נחנקת.

התחנה נמצאת בדיוק מול הבית של עופר. האיזור, איזור המגורים של חיים. נכון שאני עוברת כאן מדי פעם עם הרכב בדרך לבריכה (משתדלת למצוא דרכים עוקפות) אבל מזמן לא עמדתי בשתי רגליי בשכונה הזו, בפעמים היחידות שהייתי כאן בעשרים השנה האחרונות לא הייתי אף פעם לבד.

עמדתי מול הבית והרגשתי כאילו אני קלסטרופובית, השכונה הזו סוגרת עלי ואני חייבת לעוף מכאן ומהר.  אוטובוס יגיע במקרה הטוב עוד 20 דקות. אין ברירה אני מחייגת ומזמינה מונית. כועסת על עצמי, כועסת על הבזבוז, כועסת על החנק, כועסת שאני לא מצליחה להתמודד.

מרגישה חשופה בצריח. כאילו כולם מסתכלים עלי. בודקים אותי. מכוניות חולפות על פניי, גברים ליד ההגה מעיפים מבט, משהים אותו על לרגע קט. על מה הם מסתכלים בכלל? והמונית, איפה המונית שהזמנתי?

לא, אני לא מפחדת שחיים יעבור כאן. עד כמה שאני יודעת הוא מזמן לא גר בארץ. וצדוק גר בכלל כרגע בשכונה אחרת לגמרי. מה עם עופר יצוץ מול פניי פתאום? חייבת לזוז מכאן.

מסתכלת מסביב ורואה כמה השכונה הזו עלובה. בתי רכבת מכוערים שלפני 10 שנים ניסו לשפץ אותם ועכשיו אחרי שהילדים ציירו גרפיטי על הקירות והבקעים בקירות שוב צצו, היא נראית גרוטסקית ומכוערת מתמיד. הלכלוך שולט, מדשאות מלאות עטיפות של חטיפים וניילונים. כמה עלוב.

סוף סוף אני רואה את המונית, ורצה אליה כמוצאת שלל רב. הסתכלתי על השעון. למונית לקח 10 דקות להגיע אלי. 10 דקות שנראו לי כמו חצי שעה. נכנסת ומחייכת חיוך ענק לנהג. כמה שמחתי לראות אותו. 'קח אותי הביתה'. בתוך המונית אני מרגישה מוגנת.

לא אוהבת את התחושה. לא אוהבת שמצאתי את עצמי בסיטואציה הזו. כמעט כל יום אני עוברת ליד השדרה ההיא, ולמעט לילה אחד שבו חזרתי באחת בלילה הביתה ברגל היא לא הפריעה לי אף פעם. כמעט פעם בשבוע אני עוברת ליד הבנין ההוא. היום הוא בנין שבו גרים אנשים. לפעמים אני מציצה לכיוון שלו, אבל הוא לא מטריד אותי. גרתי בקיבוץ ליד השביל המועד לפורענות וחוץ מלהעיף מבט מדי פעם זה עוד מקום כמו כל המקומות.

אז לעזאזל למה השכונה הזו עושה לי כל כך רע. ויותר לעזאזל למה אני לא מצליחה להתמודד איתה!

הייתי חשופה בצריח ושנאתי כל רגע. זה מרגיז אותי.