דיפרסיה, אהובתי

את האמת לא התכוונתי. אבל הוא שאל. ואלו לא היו שאלות כלליות הוא באמת התעניין. אז התחלתי לספר. 

המשפטים שחזרו על עצמם היו כל כך מוכרים. 

שלאף אחד לא יכאב

שאף אחד לא יפגע.

זה אני. זה עלי. ואני צריכה לתקן. ואני צריכה לגדול. זה הכל אני בעצמי. 

ופתאום עברה לי מחשבה בראש על הזמן הזה שלקחתי לעצמי כדי לתקן, ואני תוהה, על חשבון מי זה היה? ואני מכירה כבר את כל התשובות- שהייתי חייבת. ואם לא הייתי עושה את זה הם היו סובלים יותר כי התפקוד שלי היה לקוי. כי לא הייתי מגיעה למה שהגעתי לולא לקחתי את הזמן הזה. 

אבל לקחתי זמן לעצמי. והייתי שם אבל לא ממש הייתי שם בזמן הזה. הייתי נוכחת נפקדת. 

ולמרות שאני יודעת שזה היה חשוב. המילים האלה, נוכחת נפקדת. 

הכתפיים מתחילות לכאוב לי ותוך כדי דיבור אני מתחילה לעסות אותן.

בשיחה איתו עלה עד כמה היא היתה נוכחת נפקדת. כן היא היתה שם , טוק טוק טוק, אין אף אחד בבית. 

ואני? באמת לא הייתי שם עבורם? כמה זמן לקחתי? שלושה חודשים? שנה? כמה זמן לא הייתי שם??

כבד לי והכאב מתעצם. בלי משים הידיים שלי נשלחות אל הכתפיים שוב ושוב

והדברים נפתחים מולו. מתלבטת. לפתוח? לא לפתוח? שהרי זה שלי, איך זה קשור אלי כאמא. ואני יודעת שזה הכי קשור. כי זה קשור להתנהלות שלי, זה קשור לפחדים שלי, זה קשור לכוח שלי, זה קשור לזמן שהייתי אבל הייתי פחות. וכן אני לא חושבת שבאמת הייתי נפקדת . אני כן הייתי. פחות אבל הייתי. 

אז אני פותחת מולו. ומספרת לו את השנה הזו, כמו תמיד, בראשי פרקים, על קצה המזלג. והוא שואל. ושואל. ומדבר איתי על לבד. ומדבר איתי על חוזק. והאחיות שלך יודעות? ואז מגיעות גם הדמעות. למה דווקא שם מגיעות הדמעות. 

למה לא הגיעו כשסיפרתי כמה כאב. 

למה לא הגיעו כשסיפרתי איך נגמר.

כשהגענו לאחיות שלי, שם הכאב היה חד יותר. 

והגרון נחנק.

בכיתי? לא, לא בכיתי. אני לא בוכה. ביקשתי סליחה רגע, בלעתי רוק , ניגבתי דמעה סוררת אחת והייתי מוכנה להמשיך. כי לי יש כוח. אני חזקה.

הכאב הזה בכתפיים, בלתי נסבל.

ובסוף לפני שהלכתי אמרתי לו שיש בי כוח וחשוב לי להיות חזקה

והוא אמר:

יותר חשוב לך לא להיות חלשה...

איזה מזל שהיינו צריכים ללכת.

זה מה שיש לי כרגע אחרי הסדנה של היום.

שעה וחצי דיברתי ובכלל לא התכוונתי. יותר נכון רוב הזמן עניתי על שאלות. אבל השאלות האלה הן אלו שבעצם עוררו את החומר למחשבה.

לא נכנסתי לפרטים, מה שאתם קראתם סיכמתי בעשר דקות. ניסיתי (ועל פי התגובות גם הצלחתי) להעביר את תחושת הכלום, את האשמה, את הבדידות, את כל האיכס שמלווה כזו טראומה. והגעתי גם לאיזורים הלא פתורים שלי, למשפחה שלי. כן, זה לא פתור ואני משערת שאף פעם לא אפתור את זה, אולי אתמודד םע זה בכתיבה, זה משהו שאני מכירה :)

מישהי שאלה אותי אם הייתי רוצה לספר להם. התשובה האינסטנקטיבית היתה - לא. אחר כך אמרתי שבעולם אוטופי הייתי יכולה. ואחר כך נזכרתי איך רק לפני שבוע כשההורים שלי שמרו על הילדים ביום ראשון, כשאבא שלי שאל מה אני לומדת (זה מה שמכרתי להם בהתחלה) בלי להתבלבל אמרתי לו שהחלטתי להתנדב במרכז לסיוע לנפגעות אונס ושיש קורס לפני שמתחילים להתנדב.

מה היתה התגובה שלו?

רק את מסוגלת לעבוד בחינם . (משהו כזה בערך)

למה הוא לא שאל 'מה פתאום?' . רציתי שישאל 'מה פתאום?'

לא יודעת מה רציתי.

מה הייתי עונה לו אם היה שואל? סביר להניח שהייתי אומרת שזה חשוב, או מריחה אחרת. אבל הוא פתר את זה בהינף יד ולי היה נוח לברוח מהמקום הזה.

ומה שנשאר לי היום מהסדנה זה המקום הלא פתור הזה שאני משערת שאף פעם לא אוכל לפתור. לדבר עם אבא שלי על אחי, לספר לו על הכאב שלי. ובעצם אינ שואלת בשביל מה? עברו 23 שנים מאז, אז בשביל מה להכאיב לו היום?

שאלו אותי למה אני מגינה על הסובבים אותי, שאלו אותי למה אני מרגישה צורך להגן על כל העולם חוץ מאשר על עצמי.

אולי כי קל לי יותר להגן על אחרים.

אולי כי זה מגן גם עלי מאכזבה.

ואולי כי אם אספר לקרובים לי ביותר, קרי ההורים שלי, אצטרך להתמודד עם הכאב שוב, כי יכאב להם. אולי אני לא מספיק חזקה בשביל זה.

תמיד אמרתי שאני מסוגלת לעמוד בפגיעה ישירה לכיוון שלי, אני אולי מתנדנדת קצת כשזה מגיעה אבל מצליחה להתרומם - זה מה שהחיים לימדו אותי. קשה לי להתמודד כשפוגעים ביקרים לי, כל הגנים הספרדים עולים לי לראש ואני מאבדת את הצפון. כשהייתי בכיתה ב' רבתי עם ילדה מהכיתה והיא אמרה לי 'מגיעה לך שאח שלך מת'. זו היתה הפעם היחידה בחיים שלי שהלכתי מכות עם מישהי ועוד ביוזמה שלי, או בשפת רחוב - פשוט נכנסתי באמאמא שלה.

אז שאני אפגע בהם ביודעין? אני לא אצליח להתמודד עם זה.

מישהי שאלה אותי - כתבת להם? אמרתי לה כן. ונתת להם? אתם יודעים את התשובה - בטח שלא.

כן יש לי עוד כמה עיניינים לא פתורים. אולי פעם אצליח לפתור אותם. אולי.

לא הגבתי בפוסט הקודם. תודה לכולכם על החום והאהבה, זה עזר לי, הכוח הוירטואלי שאתם מעבירים מחזק אותי.

אני אנסה להגיב אחר כך, פשוט הרגשתי שאני חייבת לכם עדכון. עכשיו אני הולכת לישון. יש לי הרבה על מה.

אני פוחדת מהחושך ובעיקר מהפסקות חשמל.

אני פוחדת כשהאור כבה לפתע במדרגות, ולמרות שאני יודעת שזה הולך לקרות אני תמיד מופתעת מחדש.

אני פוחדת מהרעש של המים שיורדים בשירותים בשעת לילה מאוחרת. אני מורידה את המים ומהר בורחת החוצה, סוגרת אחרי את הרעש שמפר את השקט.

אני פוחדת מרופא שיניים, רואים את זה עלי.

אני פוחדת ממקומות צפופים. הם מלחיצים אותי.

אני פוחדת ממקומות גבוהים. הם עושים לי סחרחורת.

אני פוחדת לאבד שליטה

אני פוחדת שלא יאהבו אותי

אני פוחדת שיפגעו בי

אני פוחדת שלא יקשיבו

אני פוחדת לשקוע

אני פוחדת מהבדידות.

ולמרות כל הפחדים כולם, אני בכלל לא חושבת שאני פחדנית.

אני עוברת סדנה, לקראת התנדבות במרכז לסיוע לנפגעות אונס. כל יום ראשון קבוצת נשים נפגשת בסדנה. הצעירה ביותר בת 21, המבוגרת ביותר כבת 40. היום דיברנו על פחדים. על התמודדיות. ואני התחלתי לצחוק. יש לי כל כך הרבה. אבל אני חיה איתם בשלום. ובקצב שלי, בדרך שלי בסופו של דבר למרות הפחדים, הקשר בבטן יפתח.