דיפרסיה, אהובתי

טטי עולה לכיתה א'. טטי כבר גדולה. סבתא קנתה לה ילקוט, בדיוק כמו שביקשה ורוד וסגול עם בראטצית. 'סבתא, תודה זה בדיוק מה שרציתי' (כבר סיפרתי שנורא כיף לתת לילדה הזו מתנות?). עם הסבתא השניה עשינו מסע קניות, קנינו חולצות לבית הספר, מחברות וכלי כתיבה. השקיות מונחות כרגע בסלון עד שנארגן אותן לפי ילדים 'אמא את בטוחה שזה הכל רק לבית ספר?' היא שואלת אותי במבט רעב וחסר סבלנות. כן, זה יחכה עד בית הספר. הבית מלא בצבעים, מספריים ודבק אבל דווקא אלו שבשקית כל כך קוראים לה.

אני זוכרת את ההתרגשות לפני כיתה א', זוכרת את הציפיה לכתוב כבר במחברות החלקות. גם לטטי קשה לחכות. היא כבר קוראת, במלחמה היתה נצמדת אלי כשראיתי חדשות והיתה קוראת את הכותרות, הבנתי שבשבילה אני צריכה להרחיק גם אותה מהמרקע (גם כי את הגדולים מדי פעם הרחקתי, זה לא בריא כל הזמן חדשות) היא גם עושה תרגילי חשבון עד 20 בלי בעיה. זרח מבטיח לה שהיא תשתעמם בבית הספר כי היא כבר יודעת הכל. אוצ אומרת לה שיהיה לה כיף ומעניין כי תוכל לעזור לילדים אחרים. וטטי בבטחון הנפלא שיש לה אומרת ש'המנהלת הבטיחה לי שהמורה תשחק איתנו ותספר סיפורים, ואם לא אני אלך אליה ואגיד לה, היא הבטיחה.' טטי יודעת יפה לנהל את העולם סביבה בחן ובחיוך היא משיגה את מה שהיא רוצה. לא כדאי למנהלת להתעסק איתה.

זרח עולה לכיתה ה'. בשבוע שעבר התקשרה אלי המנהלת היא הסבירה לי שמאחר ושלוש הכיתות בשכבה שלו הן כיתות קטנות (23-26 ילדים בכיתה) היא לא קיבלה מספיק שעות ולכן אין ברירה והם חייבים לאחד את שלוש הכיתות לשתיים. ביום שלישי תערך אסיפת הורים. אני בתור ועד ההורים אמורה להעביר את המסר.

כבר ביום שני אנחנו מתאספים כמה הורים כדי להחליט מה לעשות.

זו שכבה קשה. רובה בנים. בכל כיתה יש 6 או 7 בנות. זו שכבה עם 15 ילדים מאובחנים ADD,HDD,PDD ועוד לקויות למידה למינהן. לשניים יש אפילו סייעת צמודה. זו שכבה שמכיתה א' מחליפים להם כל שנה מורה ולכיתה אחת אפילו 2 מורות במהלך שנה אחת. שכבה עם המון בעיות משמעת. בכיתה אחת יש פשוט בריונים. בנים שמגיעים לבית הספר כדי לפרוק את הכעס שלהם על העולם.

הוחלט שיוצאים למאבק. אנחנו נאבק כדי לשמור על שלושת הכיתות.

באסיפת ההורים ביום שלישי המנהלת מציגה לנו את הגדוד שהביאה איתה לכיתה: תכירו, זאת XXX היא הפסיכולוגית החדשה של בית הספר, היא מחליפה את XXX שחלק מכם מכירים. זאת XXX היא היועצת החדשה של בית הספר, הבאנו אותה בעיקר בגלל השכבה שלכם לאור הבעיות שעלו. אלו שתי המחנכות שמיועדות לכיתה כמו שאתם רואים הקציתי לכיתות את הטוב ביותר  (אין ספק היא הקצתה שתי פטישות, מורות מעולות). זאת XXX מורת השילוב וחלק גדול מכם מכיר אותה היא עובדת עם הרבה ילדים מהשכבה.

כשהגיע תורי לדבר (נציגת ועד וכאלה) אמרתי לה, תסבירי לי את ההגיון. את מציגה לנו כאן את הפסיכולוגית והיועצת שהבאת במיוחד לשכבה הזו, ומורת השילוב שעובדת עם ילדים רבים מהשכבה. את מודעת לבעיות שעלו מהכיתות האלו. שעות על שעות ישבת עם אחת הכיתות באסיפות במהלך השנה, אפילו משטרה היתה כאן השנה בגלל השכבה הזו. למורות היה קשה בכיתות של 22 ילדים ועכשיו את רוצה שמורות יתמודדו עם 36? איפה ההגיון??

טענות רבות עלו. ההורים מהכיתה שבה בילו שעות רבות באסיפות וניסו לפתור בעיות משמעת אמרו לה בפירוש, עכשיו את מודיעה לנו? היית מודיעה כשישבת איתנו באסיפות, היינו נאבקים איתך להשיג את השעות. מעלת באמון שלנו. המנהלת נפגעה.

שבוע עבר. הוצאנו מכתב למשרד החינוך. בינתיים מסתמנת פשרה. הכיתות אכן יאוחדו אבל במקצועות הקרדינליים הכיתות יחולקו לשתיים. מתמטיקה, אנגלית, לשון ומדעים הם ילמדו בכיתות של 18 תלמידים.

אם זה אכן יהיה הפיתרון לבי עם המורות שהוקצו להם. כי הן אולי מעולות אבל הן הולכות לירוק דם.

אוצ' עולה לכיתה ז'. בגלל קשיים כלכליים ובגלל המלחמה ההרשמה שלה נדחתה. היא לא רצתה כיתת מדעים למרות היחוד. אבל היא רצתה כיתה אומנויות. אני אצטרך לנסות להשיג לה את זה וזה הולך להיות קשה.

גיליתי שהשהות בבית הספר שלה עוררה אצלה שדים רדומים. חלקכם זוכרים את הפיסות שלי, השבוע נוספה עוד פיסה (אולי אפרסם בהמשך) כרגע אני מתמודדת. אבל קשה לי שם. רוצה כבר לסיים שם את העיניינים ודי. מחכות לי שם 8 שנות לימוד, אני חייבת לפתור את זה.

ומה עם אני? (כלשונה של טטי כשהיתה בת שנתיים). סימסטר קיץ בוטל. מחפשת עבודה. היום הייתי בראיון. ומושכת את הלילה. זה פשוט יותר בטוח.

עוד 4 ימים יומולדת. עוד 5 חוזרים ללימודים. יאללה שיחזרו כבר.

הוזמנו לקיבוץ לערוך את השבועות.

היתרון, פגישה עם חברה שאני מאד אוהבת.

החיסרון, לאן נעלמו לי הילדים???

התחלנו בבריכה, ומשם אל היריד. שם התפצלנו. אוצ ואני הלכנו לצבוע פרה. פרה פסיכדלית לחלוטין צהובה עם כתמים ורודים/כחולים/אדומים. היא הפכה לפרה אוונגרדית כשנשפכו עליה מים ואז גם פסים שחורים חרצו אותה.

הפרה נאווה נולדה בגאווה.

הילדים התרוצצו לכל עבר, מהר מאד מצאנו את עצמנו ארבעה מבוגרים מחפשים כל פעם עולל אחר.

אין ספק הילדים נהנו. אני נהניתי יותר :)

ביום חמישי הזמינה טטי את החבר שלה אלינו. ברגע שהאחים שלה שמעו שהוא מגיע מיד אירגנו ארוחה רומנטית לזוג המאושר על הגג.

אחרי הארוחה התחתן לו הצמד חמד.

עכשיו יש לי ילדה בת חמש, נשואה, עם שריטה מתחת לעין, שנגרמה ע"י טבעת נישואין חדה ומסוכנת.

טטי שוכבת על המיטה שלי ומשחקת.

אני ליד המחשב.

פתאום היא שואלת אותי: אמא, למה היא לא באה יותר.

אני: כי היא גרה בעיר אחרת, זה רחוק.

טטי: יש לה מכונית, היא יכולה לבוא. אני מתגעגעת אליה.

אני: כן, אבל גם במכונית זה רחוק.

טטי: לא נכון, זה הכל בגלל שקר.

ואני גיליתי שהקטנטונת שלי מבינה יותר ממה שהייתי רוצה משיחות שלי עם האיש.

מסקנה - צריך להפעיל צנזורה ליד הילדה.

תיכננו לקחת ימי חופש מהעבודה האיש והאגדה ואנוכי. דיברנו על יומיים. ואז הגיע מרפי ושיחק איתנו מטקות.

הודעתי לבוס שאני לוקחת יומיים רביעי וחמישי.

האיש והאגדה כנ"ל.

ואז הודיעו לנו שלזרח יש ועדת השמה ביום שני ואצטרך לקחת יום חופש. הודעתי לבוס שאין לי ברירה אני לוקחת חמישי ושני.

ואז הבוס של האיש והאגדה הודיע לו שהוא יכול לקחת רק יום רביעי כי חמישי הוא חייב אותו בעבודה.

נפלא. הוא בחופש ביום רביעי, אני בחופש ביום חמישי.

יום רביעי בבוקר האיש והאגדה בבית עם הילדים אני בעבודה ומרגישה ממש לא טוב, כנראה משהו שאכלתי יום לפני הודיע שאין לו מקום בקיבה שלי. בסביבות 12:30 נשברתי, היה לי קר, היה לי רע, החלטתי שאני הולכת הביתה.

האיש מתקשר אלי הוא עם הילדים בדרך לגן החיות. גן החיות פתוח לכל דכפין בחג הפסח ותודה לשרי אריסון, חינם אין כסף. האיש מודיע לי שהוא בדרך לכרמלית עם הילדים. קבענו שאפגוש אותו תחנה אחת אחרי, ואעלה איתם לגן החיות.

הגעתי לכרמלית. הרכבת הגיעה, אין משפחה על הרכבת. עליתי בכל זאת החלטתי לחכות להם למעלה בהנחה שאפגוש אותם ביציאה מהכרמלית ושהם יעלו על הכרמלית הבאה.

הכרמלית היתה צפופה עמוסה עד אפס מקום. הורים וילדים, חילוניים ודתיים. בעיקר דתיים, מכיפה סרוגה ועד אנשי מאה שערים. פסח הוא חג של טיוליי דתיים ותודה לשרי אריסון שפתחה את המוזיאונים וגן החיות אפשר לטייל בחינם.

ביציאה מהכרמלית יש קיוסק. המקררים עם הקרטיבים פוגשים כל ילד שיוצא מהכרמלית. הרבה ילדים יוצאים משם. הרבה קרטיבים כשרים לפסח ולמהדרין ניצבים במקררים. בעל הקיוסק מאושר. אני ניגשת לקנות לי קפוצ'ינו בזמן שאני מחכה.

"וואללה הוא אומר לי, שום ראש עיר לא העיר את העיר הזו כמו ששרי אריסון עשתה עם הכניסה החופשית הזו שלה, וואללה אני אומר לך מזמן לא היה ככה"

אני מחייכת

"וואללה אני צריך להגיד תודה לשרי אריסון"

אני מחכה בכניסה לכרמלית צופה באנשים שיוצאים מחכה למשפחה שלי. כל פעם שיש נהר של יוצאים אני יודעת שכרמלית הגיעה. עברה אחת. עברה שניה. אין זכר למשפחה. המוני אנשים צובאים על מקררי הקרטיבים ואחר כך פונים אל גן החיות, ואני מחכה עם הקפוצ'ינו.

"את יכולה לשבת גברת" אומר לי בעל הקיוסק "אותו כסף" (שונאת שקוראים לי גברת גורם לי להרגיש בת 100)

"תודה, אבל אני רוצה לראות אותם כשהם יוצאים, שלא אפספס אותם"

"לא תפספסי. וחוץ מזה עכשיו יש שולחן פנוי. עוד מעט תבוא עוד נגלה לא יהיה, וואללה שיחקה אותה שרי אריסון הזאתי"

אל השיחה מצטרף חבר של בעל הקיוסק "בחיי שיחקה אותה. צריך להתקשר להגיד לה תודה, ועוד יותר צריך להגיד תודה לעופר גלזר ש*** אותה ועשה אותה מאושרת בלילה ככה היה לה מצב רוח טוב"

החבר מבסוט מהרעיון שלו ומרגע זה והלאה הוא אומר לכל שומע, "תגידו תודה לעופר גלזר שיודע ל*** ועשה לשרי אריסון מצב רוח טוב"

ברכבת הרביעית הגיעה המשפחה. אני כבר התחלתי לדאוג. התחלנו לצעוד בנהר האנשים לכיוון גן החיות. גן האם עמוס במפקנקים, ילדים, ואנשים שהולכים בשבילים.

כמובן שהיו מי שידעו לעשות כסף מהכניסה חינם של שרי אריסון והציבו שם סחרחרה (אמיתית כמו בסרטים) ועוד כמה מתקנים שהתור אליהם הוא בלתי נגמר והמחיר מופקע.

הגענו לגן החיות. לא נכנסנו. לא השתגענו לעמוד שעה בתור בכניסה לגן החיות. הילדים ראו את התור וויתרו על הגן, וגם על הסחרחרה. הלכנו למוזיאון היפני. נכנסנו חינם ותודה לשרי אריסון ועופר גלזר שעושה אותה מאושרת. ארטיקים, חטיפים ויאללה חזרה לכרמלית.

אז תודה לשרי אריסון בשם בעל הקיוסק

ותודה לעופר גלזר בשם החבר של בעל הקיוסק

ותודה לאלוהים שנתן לי ילדים חכמים שלא אוהבים לחכות שעות בתור והיו מוכנים לחכות עוד שבוע כדי להגיע לגן החיות (הבטחנו)

אז נשלם כניסה, אז מה. העיקר לא לעמוד בתור.

תודה אלוהים.