דיפרסיה, אהובתי

כבר אתמול סיכמתי עם צול שנעשה משהו יחד היום. הים נפסל, יש שם מדוזות. אחריו נפסלה הבריכה, מיליון אנשים ומחיר הכניסה הון תועפות. אז ניסע לכינרת הצעתי. מיד גוייסתי לשיחת שיכנוע מול האגדה שלה. וזה לא כל כך פשוט האגדה שלה היה סחוט אחרי שבוע במחסום כיסופים ובאופקים ודקה אחרי שהעלו אותם לאוטובוס בחזרה צפונה הוא הוקפץ לשפרעם. אז הבטחתי צל, ומנוחה ורוגע. הכל הבטחתי רק שיבוא. הוא התרצה.

מתארגנים בצ'יק צ'ק (שעה) ונוסעים. לא היו הרבה אנשים, שהרי אנחנו נמצאים כשבוע לפני ט' באב וכל הכתומים בכלל באופקים ולא בכינרת. אבל ג םהרבה צל לא היה וחםםם אוחח כמה חם. או כמו שאומרים ב'משחק מכור' כמה חם היה? היה כל כך חם שאנשים הצטופפו סביב המנגלים כדי לקבל משב רוח מהנפנף

את הילדים אי אפשר היה לשלוף מהמים, את האמת גם צול ואני בילינו שם את רוב היום במיוחד לאור זוג הרמקולים האימתניים שהועמדו מאחורי גבינו וזמררו זימרורי התאבדות בקולי קולות. פנינים לדוגמה : אין לי תקוה, אין לי שלוה, הלכת ממני, אין אהבה.

או לחילופין: תחליטי כבר כן או לא, אם תלכי כן או לא, אני צריך לדעת כן או לא.

אז כמו שאתם רואים מבחינת קולטורה היינו סופר מסודרים... בררר, מה שהבריח אותי בכל אופן שוב ושוב למים הצוננים (בערך).

אוי כינרת שלי, לו רחל המשוררת היתה רואה את המנפנפים ושומעת את זמיר נעימות ישראל, מעניין איזה שירים היתה כותבת לך?

פעם בשנה יוצאים כל התלמידים בבית הספר של אוצ וזרח לטיול. כל שכבה יוצאת למסלול אחר כשבסוף נפגשים במקום אחד מרכזי. השנה היו כל המסלולים באיזור נחל ציפורי.

האיש והאגדה הצטרף לכיתה של זרח למסלול בנחל ציפורי, אוצ ואנוכי צעדנו מיער האלונים לכיוון ציפורי. כמו שאתם מכירים אותי כבר מפוסטים קודמים, אני הסתובבתי שם כמו ילד בחנות ממתקים, פרחים ועוד פרחים ועוד הרבה פרחים, צבעים ועוד צבעים ועוד הרבה צבעים והעין לא מצליחה להכיל הכל.

הבנות בכיתה לעומתי גילו שהן הולכות בתוך הצמחיה ומיד התחילו צרחות האמאל'ה, הבנים הראו להן שיש זחלים בצמחיה וכל מי זוחלים ורמסים. הן הלכו וצרחו, הלכו ודילגו. לו יכלו לרחף היו עושות זאת. לאט לאט הן נרגעו, טוב כמעט כולן נרגעו מי שהגדילה להמשיך לצרוח היתה החברה הטובה של אוצ שהלכה שתי סנטימטר מהאוזן שלי ומדי פעם השמיעה צווחה שקרעה את האוויר וקרעה את עור התוף שלי. הבנים כמובן חשבו שזה מאד משעשע ומדי פעם קראו 'הנה תולעת' 'הנה זחל' וכו' מה שכמובן הפיק אמאל'ה חדשים.

אוצ הלכה לידה ופשוט צחקה, טוב אוצ ילדת טבע מתורגלת, מכירה את האמא המשוגעת שלה ואפילו משתפת פעולה 'אמא איזה פרח זה?' ' אמא תספרי לי עוד אגדה', היא מנסה להסיח את דעתה של החברה שלה מכל הדברים שהיא הולכת עליהם וביניהם וחלק מהזמן זה אפילו עזר.

מזל שאחרי זמן מה עברנו ללכת על שביל, שם היה צריך רק להיזהר מ'מוקשי נעל' שהשאירו פרות שמנות ושבעות (לכוחותינו שלושה נפגעים עם נעליים מסריחות).

חלק מההורים לא אהב את המסלול, 'אין כאן מה לראות' שמעתי אותם אומרים. 'רק הולכים והולכים'. ואני שאלתי את עצמי אם הם עיוורים לכל היופי שפרוש לעיניהם. אחד מהם ניסה לשמוע ממני קולות השתתפות בדעתו. אמרתי לו שמבחינתי זה הטיול האידאלי, שבעיניי זה אחלה מסלול. הוא התקדם הלאה להורה הבא. ממני 'ח'ייר' לא יצא לו J

הגענו לציפורי, פגשנו את האיש ואת זרח, שניהם מרוצים. בלאגן של בית ספר, ריקודים ונאומים ויאללה הביתה.

ואני מוכנה כבר לטיול הבא.

שלשום נסעתי לפגישה עם לקוח במבוא חמה. האיש והאגדה המליץ לנסוע דרך כורסי, אמר שיש כביש יותר נוח לנסיעה. הגעתי לצומת פוריה והתענגתי כרגיל על הנוף. הכל פרוש ירוק של המטעים כחול אפור של הכנרת ושם הרי גולן להושיט היד ולגוע בם.

המשכתי בנסיעה סביב הכינרת כשאני מרגישה עד כמה הנוף ממלא אותי יותר ויותר ואז פניתי בכורסי לכיוון רמת הגולן. משם היה לי כבר קשה להתרכז בכביש. הצבעים ברמה כל כך חזקים עכשיו. הפריחה פשוט מדהימה. הירוק כל כך ירוק. הפיתוי לעצור בצד הדרך היה גדול. ויתרתי, יש לקוח שמחכה לי.

אחרי הפגישה החלטתי לרדת בכביש המפותל ממבוא חמה לחמת גדר. תודה לאלוהים שגרמה לי להחליט כך. נשימתי נעתקה. זו דרך אומנם מאד מפותלת אבל כל כך יפה! פריחה מדהימה. צבעים. כל כך הרבה צבעים. ירוק על כל גווניו וצהוב של חרציות, שיחי אברהם פורחים בעוז, קידות שעירות בצהוב כתום בוהק, צהוב חיוור יותר של סביונים וחרדלים, כתום עז של פרחים שלא זיהיתי מרחוק, אדום כל כך הרבה אדום, כלניות וגם פרגים (מוקדם קצת לפרגים, לא?) פרחים בסגול עז ופרחים בסגול בהיר (אוף גיליתי שחלק מהם אני לא מזהה) וכל הצבעים האלה ביחד.

לו רק הייתי יודעת לצייר. כל כך רציתי באותו הרגע פשוט לצייר את כל הצבעים האלה. אבל ידעתי שאחטא להם.

כמובן שלא הבאתי איתי מצלמה. למרות שעמית המכשף אמר לי לקחת מצלמה בטיוליי עם פרידה. המצלמה פשוט אצל צול אבל סביר להניח שזה תירוץ עלוב ושגם אם היתה בבית הייתי שוכחת אותה או לא חושבת על זה.

אמרתי כבר שנעתקה נשימתי? אפילו קולות התפעלות פרצו מפי בלי שבכלל ניסיתי לשלוט בזה (טוב הייתי לבד ברכב).

נסעתי במהירות של 40 קמ"ש ולפעמים אפילו לאט יותר ולא ממש בגלל הסיבובים וההתפתלויות כמו בגלל שלא רציתי להתנתק משם. אז היו מכוניות שעקפו אותי והיה נהג אחד שנסע אחריי בנחת, נראה לי שגם הוא נהנה.

כל הצבעים המדהימים האלה ועמק הירדן פרוש כולו למטה.

זה הזמן לנסוע לרמה. קחו את עצמכם על טפכם וזקניכם בשבת וסעו. עוד חודש חודשיים יהיה חם והרמה תקבל את הצבע הצהוב המוכר. קומו וסעו אל תוותרו. אה כן ואל תשכחו לקחת מצלמה.

כשהגעתי לכינרת עצרתי בבית הקברות של קבוצת כינרת. אני עוצרת שם מדי פעם כשאני בסביבה.

בית קברות מאד מטופח ירוק ויפה, אפשר ללמוד שם כל כך הרבה על תקופת תחילת המושבה כינרת.

ידעתם למשל שבכינרת היו גם תימנים? קבוצה של תימנים שלא מוזכרים בדברי ימי כינרת, או בכל אופן עד לפני כמה שנים לא הוזכרו. אבל בית הקברות מספר אחרת. קברים קברים של ילדים, ומבוגרים ועל המצבה מצויין 'מעלי תימן', אני לא זוכרת בדיוק את הסיפור אבל אם אני זוכרת נכונה באיזה שהוא שלב נפנפו אותם מהמושבה.

ועל הגירוש של יהודי תל אביב יפו על ידי המושל התורכי ידעתם? חלק מהיהודים האלה הגיעו לכינרת. חלקם מתו ממחלות. אבל כשקברו אותם לא ידעו את שמם ועל המצבות כתוב 'אלמוני מבני יהודה' (משהו כזה בערך) עשרה קברים בשורה ועל כולם אותו כיתוב. בשנים האחרונות מצאו תיעוד של שמות האנשים מיהודה שנפטרו ועל יד זיכרון ליד הקברים מסופר סיפור האנשים האלה והשמות של המתים. אבל אף אחד לא יודע מי מהקברים של מי.

כמובן שעצרתי בקבר של רחל המשוררת. ישבתי הוצאתי את הספר מהגומחה ליד הקבר וקראתי כמה שירים. והמילים הכל כך פשוטות והכל כך מדברות של רחל נגעו בי כמו תמיד.

ביקור קצר ליד הקבר של נעמי שמר, סיור בין גדולי הסוציאליזם (כצנלסון שקבור ליד אשתו וליד המאהבת שלו) הקבר שתמיד עוצר אותי, קבר של צעיר שהתאבד וחבריו סיתתו על קבר ציור ובכתב סיפרו ששלח יד בנפשו.

דרך אגב בית הקברות בכינרת הוא בית הקברות היחיד שאני מכירה שקבורים בו אנשים שהתאבדו והם קבורים בתוך בית הקברות ומצוין בפירוש על המצבה שהתאבדו (על פי הדת היהודים אסור לקבור מתאבדים עם שאר המתים). ולא קבר אחד כזה אלא כמה. אנשים שהתייאשו מהקדחת, העבודה הקשה, החיים הקשים ופשוט התאבדו. אנשים שחיו בתקופה קשה.

יצא לי פוסט ארוך וסך הכל רציתי לספר לכם על טיול נפלא שהיה לי ולהגיד לכם, קומו וסעו. אל תוותרו.