לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דיפרסיה, אהובתי


אז מה אם אני אדם אופטימי במהותי הרי בסוף תמיד אחזור אל זרועותיה של "דיפרסיה, אהובתי" ותודה ליהונתן גפן שהגה אותה ראשון.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

יום ראשון בעבודה, סמים ומעגלי תמיכה


 

(תראו אותי גם אני נכנסתי לעינייני הרייטינג, אין ספק שהסמים ימשכו תשומת לב, ואני בהחלט מבטיחה שיש כאן משהו שקשור אליהם)

איך אני מרגישה? נראה לי שבסדר :)

טוב, אתם חייבים להבין, רב הנסתר על הגלוי.

 

קיבלו אותי נפלא. בחיוכים. הבוס הגיע והדביק נשיקה על כל לחי 'ברוכה הבאה' הוא אמר לי.

את האמת הם זכרו שאני צריכה להגיע מתי שהוא, לא ממש זכרו מתי. אז הגעתי והיתה לי עמדת מחשב רק שהיה חסר משהו מאד חשוב במשוואת הטלמרקטינג... טלפון.

בסוף היום גם את זה קיבלתי.

אז שיחות ופגישות לא היו היום. בעיקר תיאום ציפיות עם הבוס, ובניית מערך שיחה.

יש תחושה של קבוצה מאד מגובשת במקום. עם המון בדיחות פרטיות. לזכותם יאמר שכבר ביום הראשון הם דאגו להכניס אותי למערך הבדיחות שלהם.

אם הגברת X דואגת לבאנגים והגברת Y דואגת לכדורים אז אני אמורה לדאוג לאבקות :))

 

סתם ! סתם! מה אתם נבהלים, צוחקים איתכם.

 

אני מקווה שאצליח להשתחל לתוך הקבוצה הזו בקלות, הם כולם קיבלו אותי ממש יפה אבל בכל זאת הם עובדים יחד כבר המון זמן.

 

מחר כבר אשחה יותר בים השיחות ויהיה קל יותר.

 

ותודה לכולכם שזכרתם שאלתם ותמכתם.


איך זה שביום שהתחיל ממש טוב, כשמתקרבת השעה 16:00 למרות מצב רוח נפלא הבטן שלי הופכת קשרים קשרים.

חשבתי שככל שיתקדמו הפגישות בסדנה במרכז לסיוע, יהיה לי יותר קל. כנראה שהצורך לפתוח שם דברים קושר לי את הבטן כל הזמן. עד היום התחמקתי באלגנטיות. היום היה לי חשוב לשתף. קצת אבל חשוב.

 

השיחה נסובה סביב מעגלי תמיכה. מהמעגלים הקרובים של משפחה וחברים ועד המעגלים של הקהילה (עובדת סוציאלית, יועצת בית הספר וכו') היינו צריכים לענות על שאלה אל מי היינו פונים אם היינו נאנסות או אל פנינו אם אכן עברנו אונס. אז לא היתה לי ברירה והייתי צריכה לענות על השאלה. אבל היה לי חשוב גם להעביר את התחושה של מי שהיתה שם, תחושה של בדידות. שאין מי לסמוך עליו. של מעגלים סגורים.

 

אחרי שפתחתי את הטיפה הזו הרגשתי יותר טוב. הבטן נרגעה. אולי כי ידעתי שלהיום נתתי את המנה שלי. ואולי כי שיחררתי קצת.

 

ואחי כל הזמן מעודד אותי ואומר לי לפני כל פגישה 'היום תורך'. מעניין אם הוא משתמש בפסיכולוגיה הפוכה או שהוא סתם נהנה להציק לי (כשאי אפשר לשלול את זה לחלוטין כי זה תחביב שהוא מאד אוהב). מצד שני הוא מאד שם עבורי. כאילו מרגיש בדיוק מתי אני צריכה את נוכחותו. מה כאילו, הוא בדיוק מרגיש.

ותודה לאל שמצאתי לי את מעגלי התמיכה שלי ואת אחי שלי.

נכתב על ידי mamakorage , 19/6/2005 21:28   בקטגוריות עבודה והגיגים בעקבות הסדנה  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כינוי:  mamakorage

בת: 57

תמונה




22,260
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmamakorage אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mamakorage ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)