דיפרסיה, אהובתי

כל פגישה בסדנה נפתחת בשאלה. בדרך כלל שאלה שתגרום לנוכחות להביא משהו אישי משל עצמן אבל משהו שיתן להן להרגיש טוב עם עצמן.

שבוע שעבר הסדנה נפתחה בשאלה: ספרו לנו על מישהו שאתן קרובות אליו מהמשפחה, מישהו שאתן מרגישות אליו מאד קרובות ושאתן יכולות לספר לו הכל.

נאלמתי.

האיש שלי נחשב? מה עם אחי? מה עם צול?

לא.

אלו האנשים שאני הוספתי לחיים שלי. אלו לא המשפחה הגרעינית שלי. אבא, אמא אחיות.

הבנות שולפות אחת אחרי השניה את מי שקרוב לה במשפחה ואני נחנקת. דווקא כאן? בצ'ק אין? במקום שאמור להיות מרווח. כאן אני נחנקת.

פעם היה לי בן דוד שהייתי מאד קרובה אליו, הערצתי אותו. אני הייתי בת 11 הוא היה בן עשרים ומשהו. כמו אח גדול התייחסתי אליו. וכשהתחיל לצאת עם אישה אמריקאית המשכתי להיצמד אל שניהם. הם לימדו אותי אנגלית. אחר כך הם התחתנו. אחר כך הם עזבו לארה"ב.

שנתיים עוד כתבתי להם מכתבים והם ענו. התעקשו על אנגלית ואני עמדתי במשימה יפה מאד.

אחר כך הקשר התרופף.

בסוף הוא נגוז.

לא. הוא לא דוגמה טובה. אני לא קרובה אליו, אני בטח לא יכולה לספר לו הכל. אני בקושי בקשר איתו.

הרשימה נמחקת לי.

זהו נשארתי אחרונה. השתיקה רועמת וכולם מצפים שאשלוף מישהו.

אתם אמרתם בעצמכם, אמרתי להם. אני בראתי לי משפחה. להם אני יכולה לספר הכל. הדמעות חונקות אותי.

איזה מזל שבצ'ק אין ובצ'ק אאוט אסור להגיב למי שמדברת, מין חוק כזה שמציל אותי באותו רגע.

והיום הסדנה היתה סביב עוד מרתון של סיפורים אישיים. אלו לא סיפורים שלי ולא לי לספר אותם. אבל אחת הבנות פתחה אצלי את הברז שוב. בלי להסגיר יותר מדי אומר שהיא היתה מעגל התמיכה של מישהי שעברה טראומה. והיא דיברה על הקושי שבזה.

ורציתי לצעוק 'אתם רואים?' 'עכשיו אתם מבינים?' שהרי המחשבה שמישהו מהמשפחה הקרובה לי אמור להיות שם עבורי בכל מצב היתה לי כל כך קשה. כשאני דיברתי כל הזמן שאלו אותי על "מעגלי התמיכה" שלי - עוד מושג שקיבלתי מהסדנה, מעגלי תמיכה, האנשים הקרובים לפונה שאליהם אולי תוכל לפנות ולבקש מהם עזרה.

וכל הזמן ניסיתי להסביר למה עבורי לא היו מעגלי תמיכה. מה רציתם שאספר להורים שלי ואכאיב להם? לאחיות שלי?

וכאן עמדה מולי מישהי שהיתה תומכת. ודיברה על הקשיים, על ההליכה על קצות האצבעות. כן היא גם דיברה על הדברים הטובים. אבל אתם יודעים כל אחד שומע את מה שקרוב אליו יותר.

צ'ק אאוט  - איך אתן יוצאות מכאן היום. ואני עניתי: מותשת ולא סיפרתי שפתאום הרגשתי שוב כל כך לבד. ולא סיפרתי שבמשך כל השעה האחרונה חשבתי על האיש והאגדה מנסה לבחון כמה הטלתי על כתפיו, כמה השתדלתי שלא ובכל זאת היו שם לילות שבהם נצמדתי אליו והוא ידע בדיוק למה. חשבתי על הפעמים שבהם יצא כמו נמר להגן עלי מפגיעה נוספת (כולכם ראיתם כמה הוא רגיש לנושא כאן בבלוג) חשבתי על אחי ועל המשא שהטלתי על כתפיו, עוד לפני שידעתי שהוא אחי.

הרגשתי לבד. וצורך עצום לבקש סליחה שככה פגעתי בהם. באנשים שאני אוהבת.

צ'ק אאוט - איך אני יוצאת מכאן היום? היום אני לבד וקטנה וחלשה = היום הוא ניצח

צ'ק אאוט -  ומה יהיה מחר? מחר יום חדש = מחר אני מנצחת בגדול