דיפרסיה, אהובתי

קמתי בבוקר והבטן הפוכה לי. ולא הבנתי למה. 

יש לי נטיה לפעמים להרגיש אנשים. אם מישהו מהחברים הקרובים שלי קשה לו, עובר עליו משו. או אם מישהו מהילדים שלי. אז אני מרגישה איתם. אז עברתי על הרשימות. אף אחד לא סיפר כלום. מה קורה, למה הבטן הפוכה לי?

ואז התחלתי לארגן דברים לקראת המפגש היום עם הילדים ו...

נו ברור. פרפרים בבטן. כאילו דה...

זה בכלל לא של אף אחד אחר. זה שלי. לגמרי לגמרי שלי. פתאום קלטתי שזה כמו כשהיינו ילדים בלילה של סוף החופש הגדול. ההתרגשות של לפני ההליכה לבית הספר, לא מצליחים להירדם והזמן לא עובר ... אז אלו היו הפרפרים שלי. ילדים חדשים שמגיעים לגן, יהיה בכי? הם ישחקו? איך יהיה המפגש. הילדים שלי שעולים לגן חובה, יבואו לבקר? יחבקו? אני מתרגשת לקראת הפגישה עם הילדים היום.

אז ברגע שזיהיתי זו כבר היתה חצי הדרך. וברגע שהגעתי לגן כבר לא היה זמן לפרפרים. חשבתי שעוד אספיק לדבר עם חברה. איזה לדבר ואיזה נעליים. ההכנות ישר סחפו אותי. כשהתחילו להגיע ילדים הבנתי שאין מצב, הבלגן התחיל. 

הם מתוקים הילדים החדשים שלי, כל אחד התקבל בחיוך ומילה טובה, שולחנות היצירה התמלאו ישר ולאט לאט גם הפינות נחקרו והיו האמיצים שבאו ודיברו איתי, והיו אלו שפשוט שיחקו והיו מי שנצמדו להורים. ובמפגש גם ראיתי איך הם מפשירים לי, אחד אחד. גם אלה שנצמדו לפני שניה לרגל של אמא. ישבו לבד, דיברו, שרו, סיפרו. וידעתי שהולכת להיות שנה טובה. 

אז לחיי שנת לימודים טובה, מעשירה, מלמדת (אותי ואותם) לחייים!!

אני רוצה להשוויץ בכמה תמונות מהגן המדוגם שלי שהוא הגן הכי יפה שיש. (אחרי כל השיפוצים אוי לי אם לא). וזה רק חצי מהגן. יש עוד חצי שלם מהצד השני

שנותנת לילדים להחליט איזה פעילות תהיה.

גננת האם בגן בו אני עובדת סיימה את העבודה באמצע יולי, עלי הוטל להעביר בגן "קייטנה". כבר עשיתי את זה שנה שעברה כך שהיתה לי תוכנית מוכנה פחות שבוע. שנה שעברה נסעתי לפולין שבוע לפני החופש. שיניתי ימים שלא היו מוצלחים שנה שעברה, שיניתי חלק מהרעיונות (כדי שגם לי יהיה מעניין ) ויצאתי לדרך. תיכננתי את כל החודש והשארתי יום אחד לבחירה דמוקרטית של הילדים.

אתמול במפגש הבוקר הזכרתי לילדים שצריך לתכנן מה עושים וביקשתי מהם להציע רעיונות. עלו רעיונות ממש נחמדים. ילד אחד הציע לשחק 'אחד נגד מאה' בגן, ילד אחר הציע לעשות יום קולנוע (סרט, חטיפים, שתיה וכו'), ילדה הציעה יום קניות (זה התחיל מיום סופר והתפתח) ואז ילד אחד הציע יום הישרדות. זהו. אכלתי אותה. מיד התחילו 24 פיות לצעוק בקצב הי-שר-דות!. לא היה לי סיכוי נגדם. עשיתי הצבעה דמוקרטית כדי שהרוב יחליט, אפילו הילדים שהעלו הצעות לא הצביעו עבור ההצעות שלהם, כולם הצביעו הישרדות, תוך כדי שהם מחלקים תפקידים (אני בשבקין, אני דן מנו וכו').

היום היה לנו יום הישרדות. את האמת הוא היה מעולה , היה יכול להיות יותר טוב אם היה מתוכנן שלושה ארבעה ימים מראש אבל לא נראה לי שהילדים הרגישו שזה מפריע להם, להיפך.

היתה איתי גננת מתנסה כך שזה היה נוח, חילקנו את הילדים לשני שבטים. הילדים בחרו שמות לשבט (שבט האלופים, שבט המצוינים) והמשחק התחיל, המשימות היו שונות ומשונות , לא אפרט כאן כדי שלא תרדמו אבל היו משימות ממש מוצלחות והילדים ממש נהנו או קיטרו שעייף להם, כואב להם וכו' עד שהצליחו במשימה , החיוכים המאושרים שלהם כשהצליחו במשימה או סיימו אותה היו שווים הכל.

אז זהו יום הישרדות מאחוריי, אני סחוטה, קרועה. הרמתי, סידרתי, ארגנתי, רצתי, עזרתי, עודדתי, מורלתי ... ונשפכתי :)))

אבל אלה הימים שאני הכי אוהבת, כשאני חוזרת הביתה  ונראית כאילו אוטובוס דרס אותי אבל עם חיוך דבילי מרוח על הפנים.

עכשיו אני הולכת לישון איזה שעה ואז אני אשב לזרח על הוריד שיסיים כבר את המשימה במתמטיקה שלו.

לילה טוב

אסיפת הורים ראשונה. תחילת שנה. הם יושבים מולי, על חלק מהפנים אני רואה הקלה יש חיבור טוב. על חלקם אני רואה שעמום, במיוחד הורים לילד שלישי ומעלה אני בהחלט מבינה אותם כמה פעמים אפשר כבר לשמוע את אותם נאומים, אותו סדר יום, אותן שאלות, אותן תשובות וכו'. מילא אני חייבת אבל למה הם חייבים. אצל חלקם אני רואה חשדנות הם יודעים שהיו הרבה בעיות בגן הזה השנה, אז נכון החליפו גננת אבל עדיין הם רואים את הדלות של החצר ואת הלוחות שרמת היצירה בהם היא של ילדים בני שנתיים ואני רואה במבט שלהם שהם לא מאמינים כל כך מהר שדברים הולכים להשתנות, הם כבר שמעו מספיק הבטחות בחיים שלהם.

ביג צ'יף (נשמע לי אחלה כינוי למנהלת שלי  )מתחילה את האסיפה , היא אומרת שהיא נגד ססמאות ומבקשת ממני לתת באסיפה הרבה דוגמאות . ברגע שאני לוקחת את האסיפה לידיים , מסבירה לעומק מי אני ואיך אני רואה את החיים בגן אני רואה יותר ויותר חיוכים, מתחילה להסביר על סדר היום משתדלת מאד לא להבטיח הרים וגבעות, ברור לי שלמרות שהגן הזה הוזנח במשך שנתיים ואפילו יותר לא אקבל כל כך מהר תקציבים שיאפשרו לי מיד להרים אותו למעלה. מבטיחה את מה שאפשר ומנסה לשדר כמה שיותר ביטחון (לא מגלה לאף אחד שרועדות לי הביציות תוך כדי) השתמשתי בעצה של הביג צ'יף והשתמשתי בהרבה דוגמאות.

כשהגעתי לדבר על החצר קיבלתי קיטון של תלונות, לא מאשימה אותם. החצר באמת דלה. אני מחסידות חצר הגרוטאות, אבל יש לנו חצר גרוטאות משותפת למתחם והם לא מאמינים בעוד חצר. אין דבר לאט לאט כשהם יראו את הילדים שלהם פועלים בחצר הם יבינו אותי.

וזהו ועברנו את זה ובסוף הביג צ'יף אמרה לי "היה מצוין, הקרנת המון ביטחון עצמי, הראית שאת יודעת מה את עושה. ראית אפילו האמא שישבה בצד עם הפרצוף הכועס חייכה בסוף" נו טוב. אם ביג צ'יף מאושרת גם אני מאושרת.

שנה טובה שתהיה לנו.

** כשיהיו לי תמונות אראה לכם את כרטיסי השמות של הילדים שביקשתי מההורים לעטר בטוליפים  - יצא מדהים