דיפרסיה, אהובתי

סוף שבוע חלף עבר לו עם תחושות לא טובות מצד שלוש הבנות. ביום ראשון בבוקר נפתרת החידה עבור ג'. אמ מודה בפניה שבעצם הבת האובדת היא שלה ולא של אב.

בואו אחסוך לכם תהליכים , ועוד כל מיני דברים לא מעניינים שקרו בדרך.

א, ב, ו-ג (שלוש האחיות להזכירכם) פגשו את מ. הבת האובדת. ללא הבעלים ללא הילדים. מ. דומה חיצונית לב. רק קצת יותר מלאה. היא נראית אישה חביבה וחברותית. כתינוקת נמסרה לאימוץ בגיל 4 חודשים לזוג ניצולי שואה חסוכי ילדים. גדלה כבת יחידה התחתנה הביאה לעולם 3 ילדים. הפגישה היתה נעימה. בסוף הפגישה הזמינה את האחיות ובני משפחתם אליה הביתה לארוחה.

בשבת האחרונה נסענו לביתה של מ. ברכב אחד. שלוש אחיות אב. ואמ. לא לקחנו בעלים, לא לקחנו ילדים. למה? טוב אז בני הזוג יודעים, אבל הילדים עדיין לא יודעים כלום. למה? כי לאמ. קשה עם הרעיון. בדרך לשם ניסינו לדבר איתה.

"תספרו לילדים" היא אומרת לנו "אבל תגידו להם שלא יספרו"

"אין סיכוי" אנחנו אומרות לה.

קחי בחשבון, ברגע שהילדים יודעים כולם יודעים. אנחנו לא נפיל על כתפיהם את הסוד הזה.

בכל פעם שהרגישה שאנחנו לוחצים אותה אמרה "תעשו מה שאתן רוצות"

אז זהו. שזה לא תלוי בנו, וזה לא מה שאנחנו רוצות. ההחלטה צריכה להיות שלה. היא זו שצריכה לאזור אומץ ולהחליט שהיא מתמודדת. היא מעדיפה לברוח.

הגענו לביתה של מ. בילינו איתה עם בן זוגה ועם שלושת ילדיה המקסימים. האחיינים החדשים שלי. אף אחד מהם לא פעוט. להיפך נראה לי שבקרוב יהיו להם צאצאים. שלושתם אחרי צבא. פגשנו גם אנשים מהמשפחה של מ. שהסקרנות הביאה אותם "במקרה" לביתה של מ. מול אנשים זרים אמ. גאה. "אני האמא" היא אומרת. וכולם מחייכים. האוכל היה טעים. אחר הצהריים היה נחמד. ובדרך חזרה הביתה שוב אני מנסה לפענח מה קורה הלאה. "אז מה קורה בפסח, איפה אנחנו השנה?" ב. מודיעה מיד שאם מ. מגיעה היא לא מגיעה. "למה?" שואלת אמ. ב. מודיעה שלא תשקר לבנה. ואם היא לא יכולה לספר לו את האמת אין סיכוי שהיא מפגישה אותו עם מ. אני בהחלט מסכימה איתה. א. אומרת שהיא השנה בכלל אצל משפחתו של בן זוגה כך שהיא פטורה מהדילמה.

המנטרה שאמ חוזרת עליה כל הזמן היא, תספרו לילדים אבל שלא יספרו לאף אחד. מה אני צריכה שכולם ירכלו עלי, יגידו לי שאני XXXX לא רוצה שידברו עלי לא רוצה שירכלו. ככל שהיא ממשיכה במנטרה הזו אני רותחת יותר ויותר.

לא הצלחתי להירדם בלילה. הלכתי לחלק את העיתונים וכל הזמן התבשלתי במיץ של עצמי. בבוקר הגעתי לבית הוריי. אמא חיכתה לי שם.

"יום הולדת שמח" אמרתי לה. החלטתי להתאפק עם הכעסים לפחות עד מחר. זה יום ההולדת שלה.

"תודה" היא אומרת לי. "נו איך היה אתמול?" היא שואלת אותי

"בואי לא נדבר על אתמול" אני אומרת כשאני מרגישה כמו סיר לחץ מבעבע

"לא נהנית?"

"אמא, בואי נדבר על זה מחר"

"אני יודעת , את לא מכבדת אותי יותר, בגלל מה שהיה" היא מתחילה לדמוע

ואצלי כאילו מישהו שיחרר את הקפיץ. זהו אני לא יכולה לעצור את הקיטור יותר שפכתי.

"אני לא מכבדת אותך לא בגלל משהו שקרה לפני 50 שנה. מה שקרה אז קרה ונגמר. יש לך בת מצאת אותה ואת צריכה לשמוח ולהתגאות בה. מה שקרה אז לא מעלה או מוריד מכבודך כהוא זה בעיניי. מה שקורה היום לעומת זאת מוריד מאד מכבודך בעיניי"

היא מבינה ישר על מה אני מדברת

"אני לא רוצה שכולם ירכלו עלי. לא צריכה שכולם ידעו"

המנטרה שלה בכלל משחררת את הקפיץ אצלי.

"אני אגיד לך בדיוק מה אני חושבת. אני כועסת. מאד. כי את מתנהגת בפחדנות ובאנוכיות. את לא חושבת על אף אחד מלבדך. את כל כך מפחדת ממה שהשכנים יגידו שאת מוכנה באנוכיות רבה להטיל על הנכדים שלך את הקולר החונק של הסוד. לספר להם אבל להגיד להם שזה סוד"

היא דומעת "אז תגידו להם שזו חברה"

"אני לא אשקר להם!! אין סיכוי. או שזו אחותי או שהיא לא קיימת. את צריכה להחליט. אין יותר מפגשים בלי בעלים ובלי ילדים. או שכולם מכירים אותה או שהיא לא קיימת. תחליטי." הכעס גולש ממני ואני משתדלת לשלוט ולא לאבד לגמרי את הצפון. "תביני הסוד הזה יהיה מה שאת תעשי ממנו. ב. הסבירה לך את זה אתמול , אם תתיחסי אל זה כאל סוד נורא זה רק יחמיר ויהיה יותר קשה. אם תספרי לכולם ותספרי בגאווה שמצאת את הבת שלך, אז הם ירכלו שבוע שבועיים וזהו זה יגמר. את כל כך מפחדת שידברו עליך שאת לא רואה מה את עושה. הסוד הזה חונק. במקום להיות גאה בבת שלך, בנכדים שלך, את מעדיפה להחביא אותם כדי שלא ידברו עליך. 50 שנה שתקת בפחדנות. עכשיו היא מצאה אותך, הגיע הזמן שתהיי גאה בה ותצעקי לעולם מי היא בגאווה."

וואוו איזה נאום.

אתם חושבים שהיא הבינה? זהו שאני לא יודעת. השארתי אותה כשאני מסכמת לה את האמירות שלי. הפחדנות שלה אנוכית. אין סיכוי שנשקר לילדים. אם הילדים יודעים כל העולם יודע איתם, אין סיכוי שנגיד להם שזה סוד, היא צריכה להיות גאה במ ובילדיה ולא להתבייש במשהו שקרה בשנת תרפפ"ו.

עכשיו היא צריכה להחליט.

מה אני חושבת שיקרה? קשה לי להודות אבל לדעתי היא תבחר לא להחליט, היא תעדיף לטמון את הראש באדמה. אם היא לא תתמודד זה לא יקרה. לצערי יש לי אמא פחדנית. וזה אומר שבעצם באמת כל הסיפור הוא בדיה כי כל עוד זה סוד, אין לי עוד אחות.

ג. בודקת את העובדות הידועות לה: יש כנראה עוד אחות. אבא אומר שזו הבת שלו. אבא אומר שהוא נטש אישה שאותה הכניס להריון. אבא שכב עם אישה בלי נישואים. את האמת, זה לא ממש מפתיע, סך הכל הוא הרי התחתן בגיל מבוגר אז למה שלא יהיו לו חיים לפני. זו בדיוק הבעיה עם הורים, מבחינתנו הם לא עושים את זה. הם עשו את זה רק לשם מצוות פרו ורבו, הווה אומר במקרה של ההורים שלי 4 פעמים. זהו. והנה פתאום מסתבר שהיתה עוד פעם אחת על בטוח ועוד מחוץ לחיי הנישואין.

הסוד חונק בגרון, אין ממש עם מי לדבר על הנושא. ג. מתקשר לב. מוצאת זמן שקט ומתקשרת אליה. "מה את אומרת על זה?" "איך את מרגישה עם זה?" הן מנסות ביחד להבין מה בדיוק מתרחש כאן. "את מבינה?" אומרת ב. לג. "כל החיים שלנו היתה לנו איזה שהיא תדמית על אבא ופתאום הכל השתנה"

"החלק המוסרי לא מסתדר לי" אומרת ג. לב. "לא מסתדר לי שהוא נטש ככה מישהי, שהוא לא ידע כלום, זה פשוט לא הוא, זה נוגד את כל מה שהתחנכנו עליו"

"אז למה הוא לא התחתן איתה?" שואלת ב.

"טוב זה דווקא דיי ברור לי, היא הסכימה לשכב איתו בלי חתונה, זה מכניס אותה לקטגוריה מאד מסויימת. היא אישה זולה. הוא בחיים לא היה מתחתן עם אישה כזו. אבל מכאן ועד לדרוש ממנה הפלה וללכת? לא מסתדר לי."

מצחיק, אבל הופעתה של האחות הנוספת מייצרת קשר בין א. ב. וג. שבימים כתיקונם מתקשרות זו לזו בערך פעם בחודש והן נפגשות בערך פעם ב- 3 חודשים. פתאום הן מתקשרות יותר, מדברות יותר, בודקות יותר. ביום שבת הן קובעות פגישה אצל ההורים, לשבת לנסות להבין. במשך שעתיים וחצי הן שואלות שוב ושוב את אותן שאלות, מנסות שוב ושוב להבין. אחת המסקנות שעולות מהשיחה הזו עם אב. היא שהזכרון שלו כבר לא משהו, עובדה, הוא שוב ושוב שואל אם סיפרו לבני הזוג שלהן, וחבל שכן, אולי עדיף היה שלא. שוב ושוב שלושתן אומרות לו שאין סיכוי שלא היו מספרות לבני הזוג.

הסוד. לשמור על הסוד. זה מה שהכי מטריד אותו. אמ. כל הזמן מזכירה לא לדבר בקול רם, שהשכנים לא ישמעו. לאורך כל השיחה של האחיות עם אב. אמ מתעסקת בכל מיני דברים במטבח. זה לא משהו שקשור אליה, היא לא צריכה לענות על שאלות.

את ג. הסוד מרגיז. את ב. מרגיזה העובדה שמשהו מהותי לא מסתדר לה כאן. את א. מרגיזה העובדה שמשום מקום משבשים לה את החיים עכשיו.

הן יוצאות מהפגישה הזו עם אב. ואמ. כעוסות.

הזוג  בוחר לפגוש את האישה/תינוקת שנמסרה לאימוץ. הבעל מציע ללוות את אשתו למפגש והם נוסעים יחד. היא מגיעה עם אחותה ובעלה ומחכה. עובדת סוציאלית מכניסה אותם לחדר, יושבת ומדברת איתם, אם הם רוצים קשר עם הבת האובדת או לא. אם לא מה מותר להגיד, מה אסור. לבסוף מזמינים את האם לפגוש את ביתה בנפרד.

כדי לעשות קצת סדר בוא ניתן כינויים לנפשות הפועלות. האישה שמסרה את התינוקת לאימוץ תיקרא מעכשיו אמ. התינוקת שנמסרה לאמוץ (ועכשיו היא כבר אישה בת 50) תיקרא מעכשיו מ. בעלה של אמ. יקרא אב.

אמ. נכנסת לחדר ופוגשת את מ. אמ פורצת בבכי. מ. מחבקת אותה. אחרי סערת הרגשות הראשונית אמ. אומרת למ. שהיא מאד שמחה שהיא מצאה אותה אבל אין סיכוי שהיא מספרת עליה לבנות שלה, היא תשמח לשמור איתה על קשר אבל כלפי העולם היא תציג אותה בתור בת דודה רחוקה או חברה קרובה.

המשפט הראשון אחרי 50 של אמ. למ. הוא - את סוד ואת נשארת סוד.

לפני ששאלה איפה היתה ואיך גדלה ומי היו הוריה ועוד מיליון ואחת שאלות שאולי משלימות קצת 50 שנה, היא קודם כל מבהירה לה את הבושה ואת הסוד. לאחר זמן קצר שהן שוהות ביחד, משוחחות ביניהן מאפשרים גם לאב. להיכנס לחדר.

אחר כך אב. יספר שנשבה בקסמה. הרוגע שלה שבה אותו. הוא מוקסם.

כדי שבנותיו יכירו את אחותם כאחות הוא מציע לקחת על עצמו את האבהות. הוא יספר לבנותיו שזו הבת שלו שנמסרה לאימוץ ועכשיו מצאה אותו. לא צריך לספר לכולם. לא צריך לספר בעצם לאף אחד. אבל לפחות שהבנות תדענה שזו אחותם ולא סתם אישה.

תכירו את הנפשות החדשות בסיפור. שלוש בנותיהם של אמ. ואב. לבכורה נקרא א. לאמצעית ב. ולקטנה ג. (סתם כי כך נוח בסדר הא' ב')

בבוקר בדרך כלל ג. עוצרת בבית הוריה כדי לתת להם את עיתון הבוקר. באותו בוקר בשל השעה המאוחרת התקשרה לאמ. ולאב. וביקשה מהם שירדו למטה לקחת את העיתון. אמ. פגשה אותה למטה.

"יש לך כמה דקות?"

"לא ממש, קרה משהו?"

"אב. צריך לדבר איתך, תעלי הביתה יש לו משהו לספר לך"

(שילוב המילים האלה - תעלי הביתה - אף פעם לא בישר טוב)

ג. עלתה לבית הוריה. אב. חיכה לה כשהוא עדיין במיטתו, הזמין אותה לשבת לצידו אחז בידה ופתח:

"יש לך אחות"

ג. בהתה בו

"יש לי עוד בת".... "היא נמסרה לאימוץ לפני 50 שנה ועכשיו היא פתחה את התיק שלה ומצאה אותי. יש לך אחות"

אב. מאד מתרגש. ג. מתרגשת איתו.

"את בסדר עם זה?"

"למה שלא אהיה בסדר עם זה? אתה שמח לפגוש אותה?"

"כן, מאד. היא מקסימה"

"אז גם אני שמחה"

"נולדה לך בת לפני 50 שנה ואתה מסרת אותה לאימוץ?"

"לא אני מסרתי אותה, אמא שלה מסרה אותה"

"ואתה ידעת שנולדה לך בת? והסכמת למסור אותה לאימוץ?"

"אני לא ידעתי. הייתי עם בחורה,  ואחר כך היא אמרה לי שהיא נכנסה להריון, אמרתי לה שאני לא רוצה להתחתן איתה, אמרתי לה שתעשה הפלה והלכתי"

" ו....?"

"וזהו"

"מה וזהו? עזבת אישה בהריון"

"אני אמרתי לה לעשות הפלה..."

"אתה נטשת אותה. אז לא ידעת שנולדה תינוקת?"

"ידעתי אחר כך, אחרי שמסרו אותה לאימוץ אמרו לי"

"איך היא?"

"היא מקסימה. יש לה הרבה רוגע. היא מאד נחמדה." "את יודעת, זה שיש לי עוד בת זה לא אומר שאני אוהב אותך פחות"

האמירה הזו מפתיעה את ג. היא לא רגילה לפרצי רגשות אצל אב.

"זה ברור לי, גם אני אוהבת אותך ולא חושבת עליך פחות"

לאורך כל השיחה אב. שואל שוב ושוב אם היא בסדר עם התגלית. לבסוף מקוצר זמן ג. נפרדת ממנו.

"מי עוד יודע?"

"סיפרנו לב. ביקשנו ממנה שתספר לא. ועכשיו את יודעת. אל תספרי לבעלך עדיין, אל תספרי לאף אחד."

"אתם לא יכולים לבקש ממני כזה דבר, לא לספר לבעלי"

"שאף אחד לא ידע"

ג. עוזבת את בית הוריה וככל שהיא מתרחקת בטנה מתהפכת יותר ויותר. משהו לא מסתדר כאן. משהו לא יושב. לבעלה היא מספרת, אבל חוץ ממנו אין לה ממש עם מי לדבר על הנושא. משהו כאן פשוט לא מתחבר.

ההמשך בפרק הבא.