מחשבות.

מישהו רוצה כמה? למה לי יש יותר מידי פשוט, והכל מתערבב לי ביחד באותו ראש, כן הוא לא הראש הכי קטן, אבל פאק, אין מקום לכולם שם.

רגע, אני צריך לקנח את האף, הניתוח הזה הרג אותי, הוציא לי משם איזה שטות, ואמרו יהיה בסדר, בינתיים אני רק סובל, מדמם כמו זונה בהיריון.

נ.ב - גם את הסיגריות לקחו לי, אסרו עלי לעשן חצי שנה? איפה הצדק? בחייאט אלוהים.

צריך לשים מוסיקה. יש לי טעם דפוק, באמת, תיראו מה אני שומע, אני הבן אדם הכי לא סגור על עצמי. איך אני יודע? כי חכם אחד אמר פעם, ממש לא מזמן, שהמוסיקה שלנו היא מה שאנחנו, ואני ממשיך לשאול את עצמי, אז מה אני?

טוב זה לא משנה. מוסיקה. שנייה. איפה התיקייה?? אוקי. מתוך קרוב למיליון שירים, 800 ג'יגה של מוסיקה, מכל סגנון שרק אני יכול לרצות, אני נופל Randomly על ארטיקט מאנקיס. ופתאום חושב על שרון. תמימות. עבר מתוק.

ליאת. למה היא עולה לי בראש? אוקי הכל הרי ברור. אני מתחיל מאוד לשכוח אותה. עצבות, איך שנה וחצי היו שקר.

מממ. ארטיקט קאט. טדי פיקר. מה זה?!

לא זורם לי החרא הזה. לא במצב רוח הזה. אני צריך גאנסטה ראפ.

אקזיביט. מתי אתה מבין שיש לך יותר מידי מוסיקה? וכן יש דבר כזה יותר מידי, כשיש למישהו טעם כמו שלי ובעיות כמו שלי, יש לך יותר מידי מוסיקה.

גנבתי לאחותי את הכיסא מנהלים של המחשב? נכון נשמע בהתחלה שהיא הגדולה? אירוני שאני החייל בבית.

אפרופו חייל. למה אני בבית? הניתוח. הכל איכשהו מתקשר.

אבל הכל חארטה.

כי המחשבה הכי חשובה באמת היא, כמה טוב היה פעם, איפה נעלמה התמימות הזאת שלנו, הרי ידענו בתוכנו שהיה לנו טוב, פשוט חיפשנו את הריגוש.

איפה אני ואיפה העבר שלי, וזה לא שאני לא נותן לו ללכת, הוא לא רוצה לעזוב.

יש אחת. אני לא אומר יותר מידי. והיא תבין שהיא לא צריכה להיעלב. יש אחת שעושה לי טוב. בלי לעשות כלום. וואו, זה מדהים, אני פחדתי לעזוב, פחדתי מהפרידה, ללכת למקום חדש, כי הייתי בציפייה לחזור למקום הישן, אבל עכשיו יש לי את האומץ בזכותה, ואני רוצה לזכות בה.

מממ איפה אני נמצא? אני בחדר שלי, למה הכרטיס אשראי שלי מציק לי עכשיו, אין לי ואני לא מפסיק לחשוב על ללכת לבנק עוד 4 שעות. כסף? אוקי.

יש לי מספיק כדי להינות. נימאס לי מהצבא. זה משחקי ילדים בשבילי.

אני רוצה לעזוב לעולם הגדול, האומנם אני מוכן? או שאולי אני פשוט רוצה להתבגר יותר מידי מהר. שחר מתוקה, את ג'חנון קופצני, אל תעשי את זה. אני אוהב אותך כמו שאת אחות קטנה שלי!!

עמית. פשוט עמית.

ואז אנדרי עולה במחשבות. ואז אני חושב למה אני עושה את זה, ועוד פעם נזכר. גם הכאבים באף. גם המשכחי כאבים. גם הטישטוש. וגם זה לא עוזר בסוף.

ואז אני חושב כמה ששמו לי סכינים ואני חרא בן אדם כלפי עצמי, שאני לא רע לאנשים אחרים, אני רע כלפי עצמי.

מחר אני מתחיל לרוץ. ואני משתדל להחזיק מעמד. כן אני מפחד מזה. אבל הקיץ קרב ובא. וצריך להכין את הבטן לים. כל החורף אני כמו דוב קוטב צפוני יושן ומשמין.

המראה החיצוני כבר לא מעניין. לא אותי. אתכם כן.

מחר פורים.

אני יושן מחר. יש לבת הקטנה שלי יום הולדת. היא בת ... פאק, ענבל בת כמה זוהר? 6!!! איזה מפגר אני.

יש לאחותי יום הולדת. בת מצווה. מחר יום עמוס. ללבוש אלגנט? ניראה את המזג אוויר מחר. ונתלבש בהתאם. אני חושב לבוא עם טרינינג בכלל.

שחר אני מת עלייך, מאיפה הבאת את הדברים האלה.

אני דואג ואני לא סומך על אף אחד.

אבל אני חושב שאני צריך לבטוח כדי לקבל קצת בטחון? תכלס גמאני לא הכי מלאך.

אני מדביק חיוך ענק ואומר לעצמי בלב בקול רם!!

גם מלאכים טועים!

וזה מעלה לי את האגו.

אפרופו אגו. אליעד אתה יכול ללכת להזדיין אחי. באמת נמאס לי מהשטויות שלך. אתה פאקין פינצ'ר נבחן שרק יודע לנבוח. אני יכול גם בילעדייך. אתה לא מועיל.

יש עמוד שדרה למה שאני אומר.תאמינו, אל תאמינו. באמת שלי נמאס להסביר את עצמי.

אני חושב שאני מתחיל להרגיש את זה עוד פעם. וכל פעם שאני מרגיש את זה מהתחלה. אני רואה את הטעות שהייתה לי פעם קודמת ומבין איפה הרגשתי לא נכון. 3 פעמים טעיתי. הפעם אני יודע שאני צודק.

אני ... אותך! את יקרה לי יותר מכל דבר. את פשוט משהו טהור שלא היה לי מזמן, אני שוכח את כל העבר שלי ליידך ופשוט שוקע בתוך החיוך המקסים הזה, נהנה לחבק אותך, מתרגש כמו ילד לנשק אותך, באמת.

את שוברת לי את כל המנעולים שאני שם על הלב. תיזהרי לא להיות ליידי כשזה יתפוצץ. אני כל כך לא רוצה להסגר לעולמים אם זה יקרה. אני סומך עלייך. קחי לנו זמן.

את כל הזמן שבעולם.

Judgement day. ואני השופט. הרמת אף? תיזדיינו, מתי שתיהיו איפה אני הייתי נפשית תוכלו להגיד את זה. אני רואה את כל הפרצופים שלכם. את מה שאתם באמת, ובזה שאתם נובחים אתם רק מוכיחים כמה שאתם חלשים. צריך לדעת מתי לנבוח.

אני רושם יותר מידי? אני כבר לא שמתי לב, אני באמת שוכח שאני רושם משהו ופשוט מקיא מחשבות על המקלדת דרך האצבעות. בסוף ניראה את החרא הזה.

למי אני רושם את זה? לאף אחד. למה אני רושם את זה דווקא בשעה הזאת? כי אין אף אחד שנמצא בישרא עכשיו, ואין לי הרבה מבקרים בבלוג.

למה אני מרגיש ילד שאני רושם פה משהו? כי המקום הזה כבר מזמן הוצף ילדים קטנים וסתומים.

אבל אין מה לעשות ואין איפה לחפש אשמים, זאת החברה הזאת ואף אחד לא הרס אותה. זה המנגנון שלנו של החיים.

הרס עצמי.

אני חושב לסיים אבל אני מפחד להשאר לבד עם המחשבות האלה בראש.

מלאכים גם טועים? אולי אני אקח כמה כדורים. ארדם ואתעורר בבית חולים? אולי זה יתן טוויסט לכמה אנשים בראש.

לא מפגרים אני לא חושב לסיים עם החיים שלי, הם יקרים ואהובים עלי יותר מידי עכשיו שיש לי אותה. אני סתם רוצה למשוך קצת תשומת לב.

שמת לב לאחרונה שאני אוהב תמונות שלי. באמת שאני מרגיש סגור על עצמי ושאין לי כבר לבכות ושטויות. וזה מתקן את ההרגשה העצמית.

עשיתי למעלה למטה עם הגלגלת עכשיו. פאק זה הרבה חרא.

ואין קשר כמעט בין משפט למשפט, ובכלל בין מילה למילה. אבל כל זה בשבילכם. בשבילי הכל מתקשר. הכל קשור כי הכל הן בסה"כ ...

מחשבות.

שלי.

תהנו עם זה. אני אשים את הראש. אלך לקחת ווליום. אחד. ואיך קוראים לפיינקילר השני. שנייה. לורבן משהו.

וצריך עוד איזה חומצה להוריד את הדופק. פאק איך שכחתי לחשוב על הדופק שלי ...??

טוב זה כבר למחר ...

לילה טוב. לעצמי.

זעם.