ברקיע השבעי.

ברוכים הבאים. מקווה שתהנו בלה בלה בלה חח XD

הינה הסיפור שלי. פרק ראשון. חמשת המגיבים הראשונים בפוסט הזה-

יקבלו לינק לבלוג שלהם בגודל כזה.

קריאה נעימה ^_^.

נ.ב - בינתיים שאתם קוראים אני עושה עיצוב D:

הגשם לא הפסיק לרדת כבר שלושה ימים. אחרי שבועות ארוכים של שמש ושמיים בהירים, החליט החורף לתפוס מקום של כבוד והכה במלוא עוצמתו.

סופי הייתה בדרכה מבית הספר כשהסערה החלה להשתולל במלוא עוצמתה. המטרייה שהחזיקה בידה הרועדת התקפלה לאחור ונשברה. אין דבר יותר מביך ממישהו שמנסה להילחם במטרייה הפוכה. אחרי דקה של ריקוד טיפשי סביב המטרייה, היא ויתרה וזרקה אותה לפח הראשון שמצאה ברחוב.

את שארית הדרך עשתה סופי בריצה, בתוך מבול של רעמים וגשם.

כאשר היא הגיעה למעבר החצייה שמה לב שהכביש היה מוצף מפה לפה. הרחוב כולו הפך לנהר, המים זרמו בשצף קצף, אוספים איתם בדרך פחיות של שתייה קלה, חלקי מטריות של אחרים, פחי אשפה ירוקים ואפילו עגלת תינוק.

"איך אני עוברת את הכביש?" היא הרהרה בקול, סופי עמדה חסרת אונים על שפת המדרכה מנסה לאתר מקום יבש שבו תוכל לעבור. לפניי ששמה לב מכונית עברה לידה במהירות וגל גדול של מים ובוץ התרומם באוויר, לפניי שהיא הצליחה להתרחק משם הוא שטף אותה כמו גל צונאמי.

היא נשארה עומדת והמומה מתקשה לזוז.

או לנשום.

*

"איפה הילדה הזאת מסתובבת?"

"גברת, עלייך לנוח את יודעת שסופי אחראית מספיק היא עוד תחזור."

"ברור שהיא תחזור! וכשהיא תחזור היא תקבל עונש. איזו מין חוצפה לאחר בצורה כזאת?"

"אני לא יודעת...."

"אמרת משהו?"

"לא לא" העוזרת התבלבלה למראה עיניה הכעוסות של גברתה.

"אני פשוט חושבת שאת קשוחה איתה יותר מידיי ו..." העוזרת לא סיימה את דבריה כשהגברת הסתובבה אליה בעיניים יוקדות אש, אך להפתעתה לא אמרה דבר.

*

עכשיו זה כבר לא משנה איפה סופי תעבור את הכביש, היא הייתה ספוגה ומלוכלכת.

"סבתא לא תהיה מרוצה." היא נזכרה בסבתא שתמיד התנהגה בסופי ביד ברזל.

סופי ירדה עם נעליה לתוך ה"נהר" וניסתה  לשחות את דרכה אל הצד השני. גם זה לא היה פשוט.

היא גילתה שלמים יש כוח עצום. כשהיא הגיעה סוף סוף לצד השני של המדרכה, לא יכלה להפסיק להתנשם כמישהי שעשתה ריצת אלף קילומטר. הלב שלה דהר כמו משוגע, בגדייה היו ספוגים במים ושערה היה דבוק על פניה כמו פרווה של כלב ששחה בים. כבר לא היה לה כוח לרוץ. אז היא צעדה בכוחותיה האחרונים, בכבדות רבה נותנת לגשם להרטיב אותה.

סופי נעמדה מול בית קרקע קטן, שדומה לבית סיני. לפחות מבחוץ. היא פתחה בעדינות את שער הגינה כשהיא מסתובבת חזרה כדי לסגור אותו אחריה.

"אלוהים תעזור לי," סופי שילבה את ידיה והביטה אל השמיים האפורים כשטיפות הגשם נופלות על פניה.

-

"את! לא יוצאת לשום מקום, לא מחר,לא מחרתיים ולא שבוע אחר-כך! מרותקת! זה מה-שאת!"

סופי ציפתה לתגובה כזאת מסבתא שלה שעמדה כעט איתנה וזעופה מול סופי המתנשפת והרטובה.

אבל רק לא עכשיו! רק לא מחר! אסור שהיא תהיה מרותקת, מחר תהיה לה הזדמנות אחרונה. אחת אחרונה.

"סבתא אני-" סופי ניסתה להתנגד.

"לכי מיד להחליף בגדים! את עוד תלכלכי לי את הרצפה!"

סופי ראתה את סבתא מפנה לה את גבה ונעלמת באחד החדרים.

היא הורידה את נעליה בכניסה ונכנסה לחדרה.

חדרה של סופי, היה מבנה נוסף למבנה של בית סבתא, הוא היה רק קטן בהרבה. אך היה מופרד בעזרת שתי דלות גדולות שסופי נעלה במפתח.

"אני לא מבינה..." סופי התיישבה על ריצפת החדר והקשיבה לדממה. רק טפטוף בגדיה על הרצפה הפר את הדממה,

"עליי לנסות. עליי ללכת לשם! אבל איך? יש לי רק הזדמנות אחת שאסור לי לפספס." סופי הרכינה את ראשה לרצפה מביטה בשלולית שיצרו בגדיה. "אבל..."

סופי הייתה חולה. דלקת גרון חמורה, כך אמר רופא המשפחה. לעט עם הזמן הדלקת הייתה אמורה להיעלם. אך היא רק החמירה. סופי לא ידעה בדיוק מה קורה איתה. אבל היא יכלה להרגיש יפה מאוד את הכאב העצום בגרון שדמה לסכין שחותכת בו חתכים קטנים, הגרון צרב ולרגע היה קשה לה לנשום. הסכין הקטנה הזאת גדלה עם השנים היא הכאיבה יותר ויותר. במיוחד אחרי שאחד הדברים שעליה לעשות הוא; להפסיק לשיר. להפסיק לשיר לסופי משמע הכול.

אימה ואביה מתו כשהייתה בת 10. מזיכרון הוריה כול מה שנשאר לה הייתה השירה. ומה עכשיו? מה תעשה?

סופי נגעה בידה בגרונה שצרב קצת, אחרי הגשם הקר היא הרגישה את עצמה חלשה, כבדה, עייפה.

"מה עליי לעשות?" היא שאלה בשקט. מרשה לעצמה לדבר בקול. "האם לוותר, להפסיק, זה מה שעלי לעשות?"

היא קמה על רגליה כשהמים זורמים ממנה כמו נהרות ארוכים. היא נגשה אל החלון הגדול שהיה בחדרה בדומה לדלת, הוא נתן לה השקפה מלאה עלה האדמה, ועל השמיים השחורים מלאי כוכבים.

סופי נשאה את עיניה העייפות אל הירח המלה.

"מה לעשות אמא? מה לעשות...אבא?" היא שאלה כשכול כולה מצפה לתשובה, היא הניחה את ידיה הלחות על שמשת החלון וכאילו נגעה בירח העבירה עליו את ידיה. אין תשובה.

*

"מהר אנחנו מאחרים! אני לא רוצה לראות את הבוס כועס עלינו. שוב."

שערי גן העדן נפתחו. שני מלאכים נכנסו אליהם, מהוססים. ממהרים.

"אנארי! ג'ייק! איחרתם!!" הבוס קיבל אותם בסבר פנים כעוסות וקצרות רוח, הוא הוציא משולחנו תמונה קטנה.

"זאת היא. קדימה לדרך!"

אנארי הביטה על התמונה שנחתה בידה. עיניה הביעו עצב.

"היא רק ילדה..." היא אמרה חרש.

ג'ייק הביט על התמונה. אבל עיניו לא הביעו רגש כמו עיניה של אנארי. הוא תפס אותה בידה ושניהם עפו, בעזרת כנפיהם הקצרות אל היציאה מגן העדן. אל העולם האנושי.