זה הזמן שלי לצעוק בחזרה!

בפעם ראשונה בחיים שלי, זכיתי.

זכיתי להשמיע את קולי,

זכיתי שיקבלו את קולי,

שיבינו אותו.

זכיתי לפידבקים מאנשים שמבינים, או לפחות טוענים להיות מבינים.

זכיתי לתקווה הזאת שעוד לא עבר הרגע שלי.

שעוד יש סיכוי.. להיות מישהו בעולם הזה.

להיות 3 ימים לבד על אי בודד שנקרא "אילת", זה הרבה זמן לחשוב.

הרבה יותר מדי זמן בשבילי.

אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.

לשיר זה בטוח שם איפשהוא. אבל איפה??

עד שלא תהיה לי הזדמנות אמיתית אני לא אדע,

והנה- ההזדמנות מתחילה. מתדפקת על דלתי.

לתפוס אותה בשתי ידיים. ולא להרפות. מה בשתי ידיים? בעשר. 

לשמוע את השירים שלי מושרים על ידי. ועל ידי העולם. 

זו תחושה של כאוס. אבל מסודר כזה.

לא יודעת למה, פשוט כאוס. 

ממתי אני יודעת לעשות משהו חוץ מלשיר?

ואולי גם את זה אני לא באמת יודעת?

מה איכפת לי?

זכיתי מקום ראשון.

ואני רוצה להשוויץ.

מגיע לי להשוויץ פעם אחת במשהו.

עבדתי קשה עבור זה.

וזכיתי. 

וזו הרגשה כל כך טובה.