הוא הסביר לה שהיא לא נכנסת. אפילו לא הסיט את ראשו באמרו כן. פשוט המשיך ללכת הלאה, והיא המשיכה לחכות.
בקשה מנומסת. עוד בקשה מנומסת. קולה היה עדין וחלוש, אבל הוא התמיד להתעלם ממנה. זה היה לו קשה. אחרי הכל, הם הכירו זה את זו כבר 16 שנים.
הוא לא ראה אותה כעת, קיווה שהלכה, שברגע שירים את ראשו היא לא תהיה שם, מעבר לחלון, עיניה הירוקות ממוקדות בו ומתחננות. כמה שהוא ניסה להסיח את דעתו ולהתעלם ממנה. לבסוף קם מהכורסה בסלון והחליט לשבת יחד איתה, בחוץ.
הוא סגר את הדלת מאחוריו ונמנע מללטף את ראשה, כאילו שזה ילמד אותה לקח. מיצי, חתולה סנילית ויפיפיה שלי, מה הבעיה שלך? האם את כבר זקנה מדי, האם את סובלת? אנחנו מתקשים להתמודד איתך, מיצי, אם לומר את האמת. לא, שוב, הפסיקי לבקש, את לא נכנסת.
הוא התנדנד על הכיסא הנוח בצבעי כתום וצהוב שנתלה בחבלים ונהנה מאורה החמים של השמש. הוא לגם מכוס התה, מחשבתו נודדת בינתיים למחוזות אחרים, ואז הוא ראה אותן, מטפפות לאורך השביל בחצרו בעליצות.
אלה היו דולי וכתם, אבל המראה שהזדעק למול עיניו והצית את כעסו היה בעיקר כתם. דולי חייכה לעברו, קיוותה שיראה את ביקורה בעין יפה, אבל בפניה של כתם ראה רק מזימה, או שובבות. אני פה כדי לעשות בלאגן, הצהיר מבטה הכלבי האטום.
כמה זמן עבר מאז שראה את כתם בחצר ביתו? כמה חודשים. הוא לא הרבה להסתובב באותה חצר, לאורך עצי הפרי ועצי הנוי הצבעוניים, וזו כנראה היתה אשמתו, חשב. אך הוא לא תיאר לעצמו שכתם תחזור אחרי המהלומה שספגה ממנו. הוא חש במבוכה קלה לאחר שבעט בה אז, אבל היה משוכנע שזה הגיע לה. מה היא חושבת לעצמה, נכנסת לחצר ורודפת אחרי החתולה הזקנה שלי?
והנה היא כאן שוב. אחרי שסיפר לאביו על אותה בעיטה שהעניק לה, לכלבה הסוררת של השכנים, קיווה שירגיע אותו ויאמר לו שזה בסדר, שעשה היטב. אך הוא אמר אף יותר מזה, הוא אמר שלדעתו היא לא תתקרב לכאן יותר. ואולי היה זה המקרה לזמן מה, אבל הנה, היא כאן שוב.
מספר רעיונות חלפו בראשו, כמו לשפוך עליה את התה הרותח, אבל באופן אוטומטי ירה לעבר שתיהן קריאת קישט. הוא קם והלך לעברן, תוך שהוא מסלק אותן בכעס. בערך בשליש הראשון של השביל כבר התחרט, וניסה לקרוא להן חזרה, שיבואו, כדי שיוכל לממש בהן את אחד מרעיונותיו האלימים תוך שהעצים הצפופים בחצר ביתו מסתירים אותו, פחות או יותר, מעיני השכנים, אבל זה היה מאוחר מדי. הן ידעו שרצה שילכו. לא נורא, חשב. הוא סילק אותן מהחצר (דולי נשכבה על הריצפה כשהיתה בחוץ, כישכשה בזנבה והתגלגלה על הגב תוך שהיא מציגה בפניו את בטנה בכניעות. כן, בטח, עופי מפה, אמר לה) וחזר אל מיצי. הא, זו הסיבה שחששת לעשות את צרכיך בחוץ, מיצי. וזה אחרי שחשב כל הבוקר על הרדמה.
השתנת במיטה של אחותי. השתנת במיטה של אחותי השניה. והיום בבוקר, השתנת במיטה שלי, בזמן שאני שכבתי בה! זה היה בלתי נסבל עבורו, מאחר ודאג להוציא אותה מחוץ לבית כדי שתעשה את צרכיה ובזמן שחזר לישון במיטתו, היא ישבה שם שעה שלמה ולא עשתה דבר. הוריו היו אלה שהכניסו אותה, בטעות, או פשוט כי הם חיים בבית הזה ומעקב אחרי לוח הזמנים של מועדי הצרכים של החתולה מיצי היא מטלה כמעט מגוכחת. והם חשבו ששעה הספיקה לה לעשות את צרכיה, הכניסו אותה, והיא רצה ישר לחדרו והשתינה שם, על השמיכה שכנראה דמתה בעיניה לחול, ועליו ששכב מתחתיה.
כעת משפתר את התעלומה, נותר רק לפנות אל השכנים. בתחילה ידבר על כך עם אמו, אחר כך יבדוק אם מישהו אחר מוכן לגשת לשם במקומו. אם לא, ילך בעצמו, ידפוק בדלתם, יחייך ויאמר ברכות, הכלבה שלכם, כתם, היא נכנסת שוב ושוב לחצר הבית שלנו ורודפת אחרי החתולה הזקנה שלי. אני מבקש שתדאגו שהיא תשאר בתוך החצר שלכם, ותקנו לה רצועה וצאו איתה לטיולים מסודרים, למען השם. אני באמת לא רוצה להפוך את זה לעניין רציני ולערב את המשטרה או משהו כזה, כן? וכאן חיוכו יתרחב אל קצה גבול יכולתו, כאילו שהדבר נאמר בבדיחות דעת גמורה. בואו נשאיר את זה עניין קטן בין שכנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
