"תנחש מי נמצאת איתי בבסיס!!"
כזה חמוד יואב, הוא חושב שלא ידעתי שהיא והוא עושים תירונות ביחד באותו בסיס. אני מודה שלא חשבתי שהם יפגשו. קיוויתי כמובן, אבל זה היה נראה לי קלוש מידי.
עברו כמה חודשים ארוכים מאז דיברתי איתה לאחרונה. ביקשתי ממנו לעדכן אותי איך היא מרגישה. היא ידעה בדיוק למה הוא שואל זאת.
זה הסיפור לא על עוד מישהי. אלא על ה-מישהי. המישהי שמאז גיל 15 או 16, כשנכנסה לחיי לראשונה, נשארה במקום הראשון.
היא שלחה לי הודעה אחרי כמה ימים וקבענו להיפגש. לה גופרה, שדרות רוטשילד, קור תל אביבי של סוף ינואר. זה הרגיש לא כל כך טבעי. ישבנו והסתכלנו אחד על השניה, לא ממש מבינים לאן הדברים הולכים להוביל אותנו. הרגשתי קטן לידה. היא היתה בטוחה בעצמה, נראתה חזקה כל כך. הרגשתי שאני מובל על ידה בשיחה והיא נותנת את הטון. דיברנו שעתיים או שלוש ונפרדנו לשלום. שום דבר מיוחד.
שבוע לאחר מכן נפגשו שוב. חוף הים בתל אביב. קור עז. ישבנו מול היום. קצת מחובקים. קמים לטייל וחוזרים לשבת. הסתכלתי עליה. ראיתי כמה היא מחייכת וצוחקת. זה מחזה שיכולתי לגווע מולו. רק להסתכל עליה מאושרת. הסתתרנו מהגשם מתחת לגגון קטן וראיתי את הטיפות נופלות ומשתקפוץ בתאורת הלילה. הרגשתי טוב כל כך. ושוב נפרדנו לשלום.
יומיים לאחר מכן נפגשנו שוב. בפאב בשדרות הילד ברמת גן. ישבנו ושתקנו. אולי לא רק שתקנו, אבל בעיקר שתקנו. כל אחד מרוכז במשקה שלו. ישבנו באוויר. לאן אנחנו הולכים? אני זוכר שרציתי מאוד שהערב הזה יגמר. במשך כמה ימים הרגשתי שעבר עלי היום הרע ביותר בחיי. כך גם הכרזתי עליו בפני מי שהיה מוכן לשמוע. זה היה היום הקשה בחיי. הרגשתי אבוד ומבולבל. לא הבנתי איך תוך פחות 48 שעות ההרגשה שלי קיבלה תפנית כזאת. פתאום אני לא מרגיש בטוח, היא לא ממש צוחקת. אני חושב שאפילו קצת הקנטות היו. משהו שם לא עבד.
חזרתי לחדר, רק רוצה לישון ולשכוח.
זה לא נשכח כל כך מהר. התחושה ליוותה אותי כמה ימים. הגוף כאב לי במקושי הצלחתי להתרכז במשהו.
כמה ימים מאוחר יותר היא הגיע לבית בחייל לבקש ידידה שלה. הראש שלי עוד היה עסוק באותו ערב, אבל התרכזתי רק בה. משכתי אותה אלי, חיבקתי אותה חזק. הכאב נחלש קצת. הרגשתי אותה עוטפת ראותי. אולי היא הרגישה מה עובר עלי. הפנים שלי קצת הסגירו.
עמדנו ושילבנו ידיים. כל אחד עמד ללכת לכיוונו. הסתכלתי עליה והיא כלתה ונישקה אותי. לא היה לי מושג שזה מה שהולך לקרות. נישקתי אותה אחרי אולי שנה שלא ניפגשנו. זה היה מבהיל. זה היה קצר. הייתי מבולבל מידי בשביל להבין. הלכנו לדרכנו. נכנסתי לחדר וכבשתי ראשי בכרית. הראש המשיך לייצר מחשבות ומעצורים. שוב הרגשתי שאין לי מושג מה אנחנו עושים. אני חושב שבעיקר לא ידעתי לאן אני רוצה ללכת. לאן אני רוצה לקחת את הקשר הזה.
עבר קצת זמן. בשיחת טלפון שגרתית, כשהייתי בבסיס, איך שהוא דיברנו על זה שהציעו לי לצאת לקצונה ואז עברנו לדבר עליה.
"אתה באמת מדמיין את חברה שלך קצינה?"
אני חושב שראיתי שחור באותו רגע. עמדתי בקושי, הרגליים רעדו לי, ולא הייתי בטוח ששמעתי נכון. חברה שלי? את חברה שלי? אולי התכוונת לחברה היפוטטית? למי התכוונת?
השתתקתי. לא הייתי מסוגל להמשיך את השיחה הזאת. אני חושב שמיהרתי לצאת החוצה לנשום אוויר לאחר השיחה. הראש שוב מכאיב לי בכל הגוף. מה קרה פה עכשיו?
עברו יומיים או שלושה עד שהעזתי להגיד לך את זה. להגיד לך שהשתתקתי ולא ידעתי מה לעשות ברגע ששמעתי אותך אומרת שאת חברה שלי. "ידעתי" אמרת. היית מאוכזבת ממני כל כך שלא דיברתי איתך על זה לפני זה. ואני שתקתי והתביישתי. הרגשתי איך את בפער ניכר עלי יודעת לאן אנחנו הולכים, ולי לא היה מושג. לא הרגשתי את זה.היה לך קשה לשמוע את זה.
דיברתי עם יואב. הוא כמובן הרגיע אותי וסידר לי את המחשבה. עליתי על היכוון הנכון.
עכשוי היה זה תורך לעלות חששות, כשאני הרגשתי שאנחנו כן הולכים לכיוון הנכון. זאת היתה קרוסלה מסוכנת.
"את משפיעה עלי ואני משפיע עליך - בואי נעצור את הרגשות הרעים ונתחיל מחדש". אמרתי לך את זה אחרי כמה סבבים שבהם התחלפנו בהרגשות שלנו. מה שתמיד היה לי בראש, בכל רגע רע, זה שהרגע הזה לא אמיתי. כבר יצא לי להיות איתך ולהרגיש בטוח, ושמח ולשם אני רוצה להגיע.
ב 28 לפברואר, 2012, בסביבות 8 בערב, נפגשנו. ירד קצת גשם, ואני שאלתי אותך, קצת בצחוק וקצת ברצינות: "את רוצה להיות חברה שלי?".
למרות שעברנו חודש של תלתלות, זה התאריך שסימן לי את ההתחלה.
התקדמנו. יצאנו כל שבוע, חיזקנו את עצמנו כזוג. אני זוכר איך רעד לי הגוף כשהגעתי פעם ראשונה לביתך. אני לא זוכר הרבה מזה. המשכתי לבוא אליך פעם בשבוע בערך. ואת היית מגיעה אלי. תמיד הרגשתי שאת המובילה. את עם הניסיון. מעולם לא הייתי עם מישהי ליותר מכמה שבועות. ואת? סיפרתי לך שחלמתי שנולדה לך ולי, ילדה קטנה. סיפרתי לך איך כמחשבה נאיבית מאוד, פחדתי שתהיה לי בת בכורה. רציתי שיהיה לך אח גדול שישמור עליה. וסיפרתי לך איך מאותו החלום ואילך, הפחד הזה נעלם. זה היה מסר מבחינתי שלא משנה מה יקרה, מה שאני באמת רוצה זה שאני ואת נהיה ביחד לתמיד.
המשבר הראשון היה חודש וחצי או חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת. ההורים שלך היו בחול ונשארת רק עם אחותך ואחיך. ידעתי שקשה לך איתם, לא ידעתי כמה. התקשרת אלי ערב אחד וביקשת ממנו לבוא לישון אצלך. לא ידעתי מה לעשות. מעולם לא ישנו ביחד, ידעתי שאמא שלך מתנגדת לזה כרגע, ושאת בעצמך אמרת שזה יקח עוד זמן. לא הבנתי את הסיטואציה. לא ראיתי אותך. לא ראיתי את המצוקה שהיית בא. לא באתי. הרגשת נבגדת. אני, חבר שלך, איכזב אותך ברגע האמת. ברגע הראשון שהוא היה אמור להוכיח את עצמו הוא נחנק. זאת היתה הרגשה תהומית. הרגשתי את זה ממך. קפאתי. אני מודה שלקח לי זמן להבין את גודל הסיטואציה. ניסיתי לחשוב, האם ככה אני הייתי מתנהג במקומך? התשובה שנתתי לעצי היא חד משמעית לא. מה היה כל כך דחוף? מה היה כל כך קשה להתמודדות? אלו הרגעים הראשונים שהתחלתי להבין את המשמעות של דאגה והאכפתיות שאני אמור להעניק לך. אבל מצד שני זה העמיק את הפער הזה. הפער שאת יודעת איך מנהלים קשר זוגי, ואני אטום ולא יודע מה עושים.
אני חשבתי שאחרי החודש הראשון שלנו, שום דבר לא ישבור אותנו. ובגלל שההתאוששות לקחה זמן, התערערתי. הביטחון שלי ירד. פחדתי לאבד אותך ובו בזמן עדיין לא הצלחתי להבין איך זה קרה. אמרתי הכל, הבטחתי הכל. רק אל תלכי.
זה היה בשבועיים האחרונים לפני שיצאתי לחופשה המיוחדת. הייתי כל כל מרוכז בזה שרציתי שיאשרו אותה כך שקצת הזנחתי אותך. נכנסנו לעוד משבר שבסופו של דבר החלטת שאת רוצה שניקח הפסקה. שוב הייתי בסיטואציה לא מוכרת. זה היה בחצר של איהז בית ספר ברמת גן. ישנו דיברנו. בקושי מסתכלים אחד לשני בעיניים. לא ידעתי מה לעשות.
אחרי שבוע התקשרתי, או שלחתי לך הודעה. "קשה לי". שברתי את ההפסקה. החלטת לסיים את הקשר.
חזרתי הביתה. לאט לאט סיפרתי לאנשים שאני ואת כבר לא. היה להם מוזר. חמישה חודשיים היינו יחד. ניסיתי להתרכז בעבודה ופחות בגוף הכואב שהיה לי. קמתי בחוסר חשק לעבוד, וחשבתי הביתה לחוסר חשק. הרגשתי רע. הרגשתי שקרעו ממני חלק מהגוף.
כמה ימים אחרי זה ישבתי אצל עומרי. נפגשנו כמה חברים לשתות תה בלילה קייצי חמים. ופתאום התקשרת. אני לא זוכר הרבה מתוכן השיחה. דיספרת לי שעשית תאונה קטנה עם האוטו ושאת כמוני מרגישה שהפרידה הזאת קשה. אחרי אולי חצי שעה או ארבעים דקות של שיחה אמרתי לך שאני עם חברים, תמיד היה מוזר לך איך אני מדבר איתך כל כך הרבה זמן שאני נמצא עפ חברים. ידעתי כמה הישיבות האלה קדושות לי. מאותו רגע המשכנו לדבר קצת בנינו. אולי אפילו על בסיס יומיומי. שמחתי שאת שוב חלק ממני אבל רציתי יותר מזה.
הטלפון העיר אותי באותו לילה שהתקשת. הקול שלך היה שבור מבכי. סיפרת לי שהוא נישק אותך. סיפרת את כל מהלך האירועים ואיך הגעתם לשם, ושהוא נישק אותך. הוא לא תקף אותך. הוא נישק. אני זוכר שלא הרגשתי רע כמו שאולי הייתי מדמיין. הרגשתי אחריות כלפייך. התקשרת אלי בוכה ורציתי לתקן. רציתי לגרום לך להרגיש טוב. הרגעתי אותך. ניסיתי לתת לך את המרחב שאת זקוקה לו. אני חזרתי על זה שלא בגדת בי. אבל אני חושב שבכלל לא שמתי לב שלא התקשרת אלי כי הרגשת שבגדת בי, גם אם קצת הרגשת ככה. התקשרת אלי כי ידעת שאני יכול לעזור ולהרגיע. אני חושב שהרגשתי קצת פגוע מזה שהתקשרת אלי רק כאוזן הקשבת. רציתי להרגיש ממך שפגעת בחבר שלך. שהבכי הזה הוא כי פגעת בחבר שלך. האנוכיות הזאת שלי, היא זאת שתחסל אותי.
לקראת סוף החופשה החלטנו שאנחנו חוזרים. לא נפגשנו חודש, ולא היינו במיטבנו כבר אולי חודשיים. והדבר הראשון שעשינו זה לישון יחד. ארזתי את החפצים, עליתי על מדים ונסעתי אליך. נצמדנו בלילה. מנסים להירדם. ניסיתי לתאם בינינו נשימות. אני לא זוכר כמה ישנתי באותו לילה, אך הראש שלי לא היה רגוע. הרגשתי משהו שלא ידעתי להסביר אותו. ומה שגרם לי להרגיש רע עוד יותר זאת העובדה שלא יכולתי להסביר את זה. לידי שוכבת האישה שאני חלמתי על ילדים משותפים איתה. זה הליל הראשון שאנחנו ישנים יחד, חיכיתי לזה 4 או 5 שנים. למה אני לא מצליח לישון? יותר מזה, למה אני רק רוצה להעלם. הרגשתי שזאת היתה טעות אבל לא ידעתי למה.
קבענו שבסוף השבוע הבא את תבואי אלי ותשני אצלי. היתה לי הרגשה של טעות כל השבוע והרגשה דומה גם כרשהיית אצלי. תחושה לא ידוע אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. לא ככה אמורים להרגיש זוג אוהב שהולך לישון ביחד.
כשאמרתי לך שנראה לי שעשינו טעות כמעט פרצת בבכי. שוב כעסת עלי. שוב הייתי אטום ולא דיברתי איתך על זה לפני. ושוב את צודקת. הרגשתי משותק. לא ידעתי איך אני אמור להגיד. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה אני מרגיש ככה. הפרשנות שנתתי לתחושה הזאת היתה שאנחנו עושים בכח משהו שלא אמור להיות. אולי אנחנו לא אמורים להיות ביחד, אולי מוקדם לנו לישון אחד עם השני. שוב הרגשתי שאני מאכזב אותך. מפעם לפעם זה נהיה קשה יותר. הפחד שכל שיחה עלולה להיות האחרונה שלנו שיתק אותי. בחלקים גדולים מהקשר הזה הונעתי מפחד. הפחד שנפסיק להיות ביחד. אהבתי אותך ואהבת אותי. אבל עולה השאלה - האם זה מספיק?
עברה עוד תקופה עד שהבנתי את הרגש הזה. זה קרה בנסיעה שגרתית הביתה מהבסיס. באמצע הדרך עלה לאוטובוס חבר מהכתה לבית ספר. אני והוא חולקים עד היום את אותה חבורת נעורים ונפגשים מידי פעם במפגשים. למרות שעבר דיי הרבה זמן מאז שנפגשנו אנחנו תמיד מעודכנים דרך ווטסאפ ודרך חברים. שמחתי לראות אותו, והוא התישב ליידי.
ושוב אותה תחושה כמו אז. רק שהפעם התמונה התחברה לי ותבהרה לי. היתה זאת הזרות. ישבתי ליד מישהו שאני תוען שהוא חבר שלי, שאני מכיר אותו, אבל הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה כנראה כמה שבועות לפני, והפעם האחרונה שדיברתי איתו היתה כנראה בפעם האחרונה שראיתי אותו. אני לא יודע איך עבר עליו היום, איך עבר עליו האתמול או כל יום אחר. אין לי מושג מה שלום הוריו ואחיו. אבל הוא חבר.
זאת התחושה שהיתה לי כששכבתי לידך באותם לילות. היית זרה לי. הרגשתי זר עבורך. אחרי חודש שלא נפגשנו וחודשיים שאנחנו און אנ' אוף, פתאום מצאתי את עצמי לידך. מחבק אותך בלילה ומסתכל עליך רדומה. מאה אחוז של אינטימיות לשני אנשים זרים.
שמחתי מאוד שהצלחתי להבין את פשר התחושה ההיא. אומנם מאז ישנו עוד פעמים רבות יחד, והמצב השתנה, אך הרגשתי שלמדתי משהו חשוב. ושוב הרגשתי שצדקת. שיש סיבה נכונה לחכות ולא למהר לישון יחד. מצחיק וקצת עצוב שלמרות שחיכינו כל כך הרבה עדיין משהו השתבש.
החגים הגיעו. התחלנו לדבר על זה. התחלנו לדבר על סקס. שני ילדים בני 20, חסרי ניסיון בכל מובן קיים, מדברים לראשונה על הפעם הראשונה שלהם. התחלו לתכנן. את הגעת לעשות פה חג. קבענו אצלי. אפילו לא ידעתי מה לדמיין. לא חשבתי שאני אגיע לגיל כזה בלי ניסיון בכלל. אבל הרגשתי בר מזל. בכל השנים האלו, רציתי להיות זה שתשכבי איתו לראשונה. לא האמנתי שקיים מישהו בעולם שיתן לך את הביטחון שתזדקקי לו. הרגשתי שאת שלי. הרגשתי שזה מגיע לי. ראיתי את זה ככבוד גדול. זה הפעם שזוכרים.הפעם שיודעים שהיא הגרועה מכולם אך זאת הפעם שיש לה את ההילה הזאת, הקדושה, של מימוש קשר זוגי.
וזה הלך כצפוי. מביך, רע, כואב, לא ברור, מצחיק, מתסכל... היין, הג'קוזי, זה יכול היה להיות מושלם, אך זאת פעם ראשונה. כנראה שככה זה צריך להיות. רציתי להיות הכי עדין, הכי מתחשב. כי גם את בטח זוכרת את הלילה ההוא.
על אותו לילה ארור לא דיברנו מתחילץ הקשר. שנינו בוודאי זוכרים אותו אך כאילו הזמן עשה את שלו. אני לא סלחתי לעצמי על אותו לילה. אף פעם לא שאלתי אותך אם את סלחת. זה היה הלילה בו חציתי את הגבול. 5 או 6 שנים לפני שאיבדנו יחד את בתולינו, בלילה רומנטי של ליקוי ירח, היה אותו לילה בו לא עצרתי כשאמרת דיי. אין לי תירוץ. אני דורש לקחת אחריות על מעשיי, רעים ככל שיהיו. אני כל כך מתבייש כשאני חושב על אותו לילה. ברחת משם, ניסיתי לעצור אותך, רציתי לדבר, רציתי להתנצל אבל את לא רצית לשמוע. ישבתי על אבן בצד כאוב מרב בושה. מה עשיתי, חשבתי, מה עשיתי לה? נשארתי על האבן דקות ארוכות. הודעתי לבוס שאני לא אגיע מחר וחזרתי הביתה.
למוחורת נפגשנו. אולי גם התפייסנו. היית קפואה. ניסיתי לתקן את מה שריסקתי. אבל מעולם לא ידעתי מה הרגשת כשהלכת.
אחרי מבוכת הסקס הראשון, נכנסנו לתקופה נהדרת. הכל היה מסעיר ומרגש. ואז הגיע נובמבר. זאת היתה הפעם האחרונה שההורים שלי קבילנו חדר נוסף לילדים בחופשות שהם קיבלנו מהעבודה. אמא הציע לי שתבואי איתנו לחופשה באילת. חשבתי שזה יכול להיות מדהים. הרשתי שזה בא בזמן כל כך טוב, חופש רק לי ולך. שבוע שלם יחד. הכל נראה לי כל כך נפלא עד ששכחתי לדאוג חפרטים הקטנים. אמרתי לך בביטחון שחזור נוכל לנסוע דרך המרכז ולשים אותך בבית. אבל אמרתי את זה על דעת עצמי. באמת חשבתי שלא תהיה בעיה עם זה. אחרי שבוע מדהים, בלילה האחרון, יצאנו שנינו. רק אז שאלתי את ההורים שלי אם נוכל לעבור דרך המרכז בשבילך. לא ציפיתי לתשובה שלילית. הרגשתי את האדמה נפערת ובולעת אותי. אולי זה מה שרציתי שיקרה כי שוב התביישתי כל כך. מה עושים עכשיו? הדרך היחידה שלך לחזור למרכז היא בטיסה. אבל לא תכננו את זה, את לא תכננת את זה. ואני? אני לא עמדתי לצידך שם. אולי הייתי צריך להתעקש יותר מול ההורים אולי הייתי צריך לטוס איתך. השארתי אותך שם, למרות שכבר ידעתי שהסתדרת, ונסעתי עם ההורים. הרגשתי שזה היה לא בסדר. הרגשתי ששוב איכזבתי אותך ושוב לא מילאתי את חובתי כחבר. הראש לא היה איתי בדרך חזרה. רציתי לדעת שהגעת ושאת בסדר. אבל נשאר טעם מר כל כך מהחופשה הזאת.
למרות זאת, עיקר האכזבה שלך הופנתה להורים שלי. הייתי מופתע, אך אולי ניסית להסתיר גם את האכזבה ממני. ושוב צדקת. אני חושב שאמרתי לך שאני אעשה משהו לגבי זה ואגיד להם משהו. אני לא זוכר שעשיתי משהו כזה. סליחה.
מאות אולי אלפי שיחות טלפון עשינו בחיינו. ברבות מהן הייתי קפוא מפחד שזאת השיחה האחרונה. בכמה מהן אפילו היינו מאוד קרובים לזה. זה התיש את שנינו אבל המשכנו. כאילו משהו גדול משנינו מושך אותנו קידמה. אני מאמין שרוב מי שהיה מסתכל על זה מהצד היה אומר לנו שאנחנו זוג סדיסטים ומזוכיסטים שחייבים להיפרד. אבל אנחנו המשכנו.
רגע המפנה היה כנראה ביומולדת שלך. הייתי ריק. לא ידעתי איך לגרום לך להיות שמחה. עשיתי כל טעות אפשרות. ושוב ריסקתי אותך. כמו שלא ראיתי אותך מעולם. אבל היתה לי הרגשה שונה. אולי כי ידעתי שזה מה שיקרה. כאילו כבר פחות היה אכפת לי. הייתי מיואש מעצמי. כל כך מיואש שאפילו לא ניסיתי להתעלות על עצמי בשביל לעשות משהו טוב. נתתי לזה לעבור. אבל זה כבר לעולם לא יחזור להיות מה שזה היה.
החברות שלך היו עוד מוקש שפוצצתי. וזה חוזר על עצמו. כאילו לא ראיתי אותך. לא ראיתי כמה את סובלת מההתנהגות הילדותית שלי. מה בסהך הכל ביקשת? שאני אהיה מסוגל להעביר כמה שעות עם חברות שלך בלי להיות בול עץ עם טלפון ביד. מעולם לא ידעתי לשים את עצמי במקומך. לחשוב איך אני הייתי מרגיש. את תמיד השתדלת. ידעת לעשות את זה בצורה כל כך אלגנטית וחמה.
אחרי עוד שיחה חורפית שהיתה על סף פיצוץ משהו השתנה אצלי. אולי קיבלתי סוף סוף שכל.
ישבתי על המיטה. כנראה עם המחשב כשאמא שלי פתחה את הדלת ואת עמדת שם. הם עשו לי מסיבת יומולדת קטנה ובאת לשמוח איתי. הופתעתי. כאבי הגרון החלו כבר באותם צהריים. למוחורת בדרך אליך הכאבים החמירו. עצרנו לגליה כי אמרת שזה יעשה לי טוב. לקחת אותי לביקורופא שם ניפנפו אותי ואז חזרנו אליך בשביל שאני אוכל בקושי לאכול צלחת מרק כתום של אמא שלך. למוחורת בבוקר הלכתי לבסיס ומשם ישר למרפאה. כבר לא הייתי מסוגל לדבר. קיבלתי גימלים וחזרתי אליך הביתה. לא ידעת מה לעשות ועשית כל כך הרבה בשביל לגרום לי להרגיש טוב. יום אחרי זה אפילו מים לא הצלחתי לבלוע. זה היה היומולדת שלי. חזרתי להבסיס שוב. לאף אחד לא היה מושג מה לעשות איתי. חברים באו להגיד מזל טוב ואני מהנהן כמו דביל.
נכנסתי לרופאה פעם אחרונה, היא הבינה שאני כבר לא במצב טוב ותכננה לי הפנייה לבית חולים. איכילוב. כשאמרתי לך את זה אמרת לי "השתגעת? תבקש ביילינסון שאני אוכל להגיע אליך. תגיד לרופא שזה יעזור לך כי יהיה מי שיעזור לך". עדיין לא הבנתי.
חזרתי לרופאה ואמרתי לה שאני רוצה לביילינסון. הזדקקתי לאישור של הרס"ר בשביל הפינוי וקיבלתי אישור. קיבלתי הפנייה לביילינסון.
נשארתי עוד קצת בבסיס, חיכיתי להסעה ואז היא הגיעה.
כשיצאנו מהבסיס שלחתי לך הודעה שיצאתי. כמה דקות אחרי זה שלחת לי הודעה "אני בדרך". לא הבנתי. נחנקתי מדמעות. ולא הבנתי למה. החזקתי את דפי ההפנייה, מתייפח בתוכי ולא יודע למה. לא רציתי שהנהג יראה אותי ברגע הזה, עצרתי את הדמעות.
הגעתי לבית החולים ואת חיכית לי שם.
עשינו את כל הבירוקרטיה ומילוי הטפסים. עלינו יחד למחלקת אף אוזן גרון. לא עוזב לך את היד לרגע.
נשאר לנו רק לחכות. היינו מתוחים. את ניסית להרגיע אותי אבל ידעתי שגם את מרגישה כמוני. זמן ההמתנה לרופאה היה כמו נצח. כל כך רציתי שהוא יגיע ופחדתי מזה כל כך. אני לא זוכר אם אמא שלי התקשרה לאחל לי מזל טוב או שאני ביקשתי ממך להתקשר אליה. לא יכולתי לדבר. את היית הפה שלי. ענית לאמא שלי והסברת לה מה קרה. ניסית להרגיע גם אותה. אני חושב שהיא ביקשה לדבר איתי למרות שלא יכולתי לדבר. זה היה קצת לא פייר. לא יכולתי להגיב. היא דיברה והדמעות כבר ממך חנקו אותי. כמה דמעות אפילו ברחו.
נכנסתי לחדר הטיפול.
כשיצאתי הרגשתי כמו אחרי מלחמה. הייתי תשוש. אבל נרגעתי אחרי הטיפול הרפואי.
"שמעתי רעשים רעים מבפנים. תגיד לי שזה לא היית אתה" אמרת לי. הנהנתי לחיוב. הפנים שלך נעשו חיוורות. התיישבתי לידך. עייף משלושת הימים האחרונים. מנסה להתאושש. שמתי עליך את הראש ופרצתי בבכי. בכי בלתי נשלט, עדיין קצת עצור ולא לגמרי משוחרר. אבל ידעתי למה.
נכנסו לאחות נחמדה שהעבירה אותי שאלון לקראת אישפוז. לא יכולתי לדבר ולא הייתי צריך לדבר. היית הפה שלי. מבט קצת בעיניים וידעת עלי הכל.
במשך הימים הבאים היית איתי כמה שרק יכולת. היית הכל בשבילי. לא רציתי לעזוב אותך. כי ידעתי למה בכיתי.
זה כבר היה הסוף. השלב הזה בקשר שהפרידה בלתי נמנעת. לא רצינו לעזוב.
באמצע פברואר 2014, אחרי עוד ריב, נפגשנו אצלך. רציתי להתפייס. סקס אחרון. וסיפרתי לך.
"את זוכרת שבכיתי, אז כשישבנו מחוץ לחדר הטיפול אחרי שיצאתי?" שאלתי, וענית שכן. "את יודעת למה?" . "כי כאב לך, ופחדת". נכון שכאב לי ונכון שפחדתי, אבל זה לא היה זה. חייכתי קלות ואמרתי לה שהיא טועה.
"בכיתי כי לא זכורה ליהתחושה הזאת שאני חסר אונים במובן מסויים, ויש מישהו, במקרה הזה - את, שדואג לי כל כך. בכיתי כי תמיד חשבתי שאני יכול להסתדר לבד בהכל, וראיתי כמה נפלא זה לעשות את זה ביחד. לעבור את זה ביחד איתך.". היית מופתעת זה בטוח.
שכבנו שם. זה כבר באמת היה הסוף.
שבוע לאחר מחר, שיחה שגרתית באמצע יום עבודה. אני לא יודע למה התפרצתי. אני לא יודע למה דווקא אז נשברתי. התעצבנתי עליך. התעצבת עלי. ניתקנו.
אני חושב שלא דיברנו יותר עד מוצאי שבת.
שלושה ימים של התלבטות. מה נכון לעשות ומה קל לעשות. חשבתי, האם יש דרך אחרת? האם עשינו הכל? האם אנחנו רוצים לעשות הכל? הראש כאב לי כל כך. ולמרות דפוס ההתנהגות הפחדני שלי לאורך השנים, ככל שחשבתי יותר כך התשובה נעשתה לי ברורה יותר. זה צריך להיגמר.
לא הייתי אני באותו יום שבת. קמתי בבוקר עם חברה וידעתי שבעוד כמה שנים זה נגמר. רק עשרה ימים לפני שאנחנו אמורים לחגוג שנתיים. אבל ידעתי כבר, מה יש לחגוג? היתה לנו שנה טובה? אנחנו רבים פעם בשבוע ומיואשים באופן כללי. מה לחגוג?
קבעתי איתך במקום ניטרלי. לא הבנת בהתחלה. חשבת שניפגש אצלך ואז נצא. כמו שאנחנו עושים תמיד. לא הייתי מסוגל. לא רציתי להיות אצלך עוד פעם. הרגשתי כבר מנותק וכבוי. איך אני יכול להסתכל לאמא שלך בעיניים כשאני יודע מה שהיא תגלה רק כמה ימים אחרי זה.
התיישבנו בסניף ארומה, יכין סנטר. אווירה שקטה אבל דיי נינוחה. אנחנו לא זרים. פשוט זוג עם בעיות קשות. הרגשתי אהבה גדולה אבל זה היה צריך להעשות.
פתחתי במונולוג. לא ידעתי כמה זמן הוא נמשך. פרשתי את כל מה שהרגשתי. ואז אמרתי את זה. אנחנו צריכים להיפרד. לא היה קיים בנאדם אחד בעולם שהיה מעלה על דעתו שאני זה שיגיד את המילים האלה. מעולם לא אמרתי אותן. ובטח לא חשבתי שאגיד אותן לך. אהבתי הגדולה. שנים של מאבק בכל העולם ואני מחסל אותן במחי כמה מילים. היית רגועה. הייתי אומלל. הסתכלתי עליך. ואת אישרת את מה שאמרתי. הסכמת איתי שאין דרך אחרת. המשכנו לדבר ארוכות על הקשר. הרגשתי שאנחנו עוד אוהבים אחד את השני אבל זה לא מספיק. חיכיתי שתתנגדי. רציתי שתתנגדתי. שתגידי לי שאת לא חושבת ככה. שאת חושבת שיש סיכוי. תני לי משהו להאחז בו. שלא יהיה רק יאוש. שיש תקווה שעוד נוכל לתקן. אבל זאת היתה הרגשה ממוזרת מידי. במשך שנתיים השתמשנו בכל טיפת תקווה. גם התקווה המזוייפת ביותר. הגיע הרגע שלא נשאר עוד כלום.
רצינו ללכת. רגע לפני שקמנו התחיל השיר שלא חשבתי שיגיע. עצמתי את העיניים ושרתי. ידעת שהתמסרתי לשיר. זה לא מצא חן בעינייך. יצאנו. נכנסנו לאוטו ונסענו. זאת הנסיעה האחרונה. אנחנו לא ביחד יותר. דיברנו קצת. ניסינו להיות באווירה טובה. הרגע הקשה מכולם היה כשהגענו. עצרת את הרכב בצד. היה תורי לקום וללכת ולשים מאחורי שנתיים של חברות עם האדם שראיתי בו חלק ממני. נפלת עלי בבכי. הדמעות שלך יצאו בלי שליטה. מעולם לא ראיתי אותך כך. חיבקתי אותך אלי בחמלה. את המשכת לבכות. ואני? הרגשתי ריק. קפוא. חסר רגש. עצור. מעולם לא הרגשתי ככה. אני זוכר את עצמי מחבק אותך ולא מרגיש דבר. חשבתי לעצמי, מה כאן לא בסדר? מה מקולקל בי? נתתי לזה להיות. המשך לבכות בכי גדול. נרגעת קצת. יצאתי מהרכב ונכנסתי לבית החייל, משאיר אותך מאחור.
בחדר מיד שלחתי הודעה ליואב ושני. ליואב רשמתי הודעת תודה ארוכה וכנה. תודה על זה שהוא נתן לנו את ההזדמנות השנייה שכל כך רצינו. קיבלנו את ההזדמנות שהגיעה לנו. היינו אמיצים והוצאנו ממנה כמה שרק אפשר. יואב החזיר לי הודעה מדהימה. לא בסגנון של "אבל למה?" או משהו כזה. הוא הבין אותי וחיזק אותי. זה כל מה שרציתי.
עם שני דיברתי קצת בטלפון.
עוד שלחת לי הודעה כשהגעת הביתה והחזרתי לך הודעה. הודעה אחרונה.
בימים שלאחר מכן לא הייתי בבסיס. השתדלתי לשדר עסקים כרגיל.
והחיים ממשיכים.
ובכל זאת היו כמה הבלחות, מאז ועד היום.
שבוע לאחר מכן ביום שבת התקשרת אלי נסערת. רצית שנחזור. חשבת על זה והחלטת שאת מאמינה שעוד יש סיכוי. אני הייתי במקום אחר ואמרתי לך שאני לא מרגיש כך. לא רציתי לחזור. עבר שבוע. אולי התגעגענו אבל בהחלט לא השתננו.
עברו עוד כמה שבועות. הייתי בארוחת פרידה מהסגל של המדור. התקשרת אלי נסערת. הפעם הייתי במצב אחר. הגעוגועים החלו להיות כבדים מידי. סיפרת לי שעוברת עליך תקופה קשה. ניסיתי לשאול אבל לא נידבת הרבה מידע. קבענו בכל זאת להיפגש. לא ידעתי הפגישה תלך אבל ידעתי לאן אני רוצה שהיא תלך. את לעומת זאת לא חשבת כמוני. הייתי מופתע שאמרת לי שאת לא רוצה לחזור. "אז מה היה העניין עם השיחה? עם הפגישה?". "אתה הבנאדם היחיד שאני מרגישה בנוח איתו בשביל לספר לו. אתה היחיד שיכול לעזור לי. אז התקשרתי אליך". ניסית לשמוע ממני מה התוכנית שלי לחזרה שלנו להיות ביחד. לא התלהבת בלשון המעטה. התאכזבת שזה מה שרציתי. הרגשת שאיבדת ידיד אמת. השארתי אותך עצובה באוטו. עברו כמה דקות ואז נסעת.
הרגשתי מאוכזב קצת. נזכרתי בפעם הקודמת, שאת רצית לחזור ואני לא רציתי. מה עשיתי לעזזל חשבתי.
עברו עוד כמה ימים ושלחת לי הודעה שבא רשמת שכל הדברים שלי מחכים לי בקבלה בבית החייל. שנתיים של זוגיות ארוזות בשקית פלסטיק ענקית. הצצתי פנימה ורציתי לבכות. כל דבר קטן שהזכיר לך אותי, שנתתי לך, היה בפנים. לא העזתי להסתכל על הכל. הכנסתי הכל לתיק ופתחתי בבית. נפגעתי מזה. הבנתי שזה היה בלתי נמנע עבורך. אבל כל כך נפעתי. דברים שניתנו לך באהבה גדולה, מתנות אישיות. ברכות. הכל החזרת. מחקת אותי.
התקשרתי פעם נוספת, בעצת אחותי, להגיד לך שיש לי מישהי חדשה. זה היה נשמע לי מטופש. לא עשיתי את זה כי היה חשוב לי שתדעי. התקשרתי כי רציתי לדבר איתך. התגעגעתי אליך. למרות שכעסת עלי בטירוף לא ניתקת. דיברנו שעות. ניתקנו ונפרדנו שנית.
הפעם האחרונה היתה אחרי שנפרדתי ממנה. התמלאתי רגשות. רציתי אותך. זאת היתה תקופת מלחמה. פתאום פתח תקווה בקו האש. ידעתי שאת מוגנת. אבל רציתי לדאוג לך, רציתי סיבה לדבר איתך. רציתי לשמוע אותך. התקשרתי אליך שבוע לפני שטסתי. סיפרתי לך שדאגתי לך, שנפרדתי ממנה. שהכל בלי כוונה זדונית. רק לשמוע ממך. שום דבר אחר. לא לחזור ולא לנסות. רק לדבר איתך. הצעתי לך שנהיה סתם ידידים כאלה. לא ענית מה דעתך. למוחורות התקשרת אלי באיזה עניין. שוב דיברנו שעות. לא איבדנו את היכולת הזאת לדבר ולדבר. עשיתי הכל בשביל לרצות אותך. ניסיתי לעזוב, לתמוך. לשאוב ממך קצת מידע בשביל להבין מה עובר עליך. גיששתי. למוחורת שוב התקשרת באיזה עניין. שמעתי אותך נסערת. הרגעתי, עשיתי הכל.
שלחתי לשני הודעה: "אני כל יום חושב האם זה ראוי שאני אשלח לה הודעה. אבל זה נחסך ממני כי היא פשוט מתקשרת כבר יומיים רצוף". באמת זה היה לי מוזר. כאילו את רוצה את זה יותר ממני, למרות החשדנות.
ניסינו למצוא נוסחא שתאפשר לנו להישאר ידידים. למרות שאני טס. למרות שאנחנו כבר לא מה שאנחנו. מה שהיינו. בסוף החלטת שלא. החלטת סופית שלא צריך להיות בנינו שום קשר. ניסיתי לשמור על קור רוח. הסתרתי את האכזבה מכך. ידעתי שאני אוהב אותך. ידעתי שהדרך היחידה שאולי נחזור להיות ביחד היא להישאר קרוב אליך. לספוג סיפורים על בנים שהכרת. אולי אפילו חבר חדש שרק אחכה שיעשה איזה טעות. אבל מנעת את זה ממני. בצדק מצידך. זה לא היה קשר טהור. היו כוונות נסתרות. גם אם אמרתי אחרת. אהבה זה לא משהו פשוט.
יש עוד כל כך הרבה שעברנו שנמנעתי מלהזכיר. כל כך הרבה שינויים וחוויות. דברים שלקחתי ממך וממשפחתך. אמא שלך ראתה אותי יותר מאמא שלי בשנתיים האלו. אהבתי את המשפחה שלך, גם אם לא הסתדרתי עם אחיך מי יודע מה ולא הייתי יושב לשיחות קבועות עם אבא שלך. הייתי חלק ממשפחה כמו שהייתי רוצה שתהייה לי.
אהבה לא יכולה להפוך לשנאה. אני תמיד אוהב אותך. זה אולי יתכהה עם השנים. אבל אהבה תישאר.
כשאמרתי לך שירדן וברק זה משהו שלעולם לא ירד מהשולחן לא אהבת את זה. אבל זה משהו שאני עדיין חושב. לא בגלל שזה ירדן וברק. אלא כי אנחנו משתנים. ואולי יגיע לנו צ'אנס חדש. משהו נקי שנוכל להתחיל ממנו למשהו הרבה יותר אמיתי וטוב.
ההרגשה הרעה שנשארה לי, היא שהייתי חבר חרא. אולי הגרוע ביותר שאפשר לבקש. זאת הרגשה לא קלה. הרגשתי שלא קראתי אותך מספיק טוב ולא עשיתי מספיק בשבילך. לא ראיתי מה חשוב לך באמת. לא ראיתי מתי אני עובר את הגבול. נתתי תירוצים. ניסיתי לנתח את עצמי ואותך. ניסיתי לחשוב רציונאלית למה זה לא עובד. במקום לתקן. אני לא יודע למה. אולי כי ניסינו להמשיך בקשר למרות שהיינו צריכים להפסיק. נגמר הכח. לא היה רצון. רציתי להמשיך להתנהג כמו מניאק ושאת תישארי איתי. אני לא מסוגל לקחת את כל האשמה עלי. אני מודה שיכולתי להיות אחר. וחשוב שאני אהיה אחר לפעם הבאה. אני מבקש סליחה על התנהגותי באותם ימים. אך ככל שעובד הזמן אני מבין שזה מה שיכולתי לתת. אני צריך לקבל את עצמי ולקחת אחריות על ההתנהגות שלי. אבל זה מה שהייתי. זה לא מי שאני. אני יודע שאני יכול לגרום המון אושר למישהי אי שם בעולם. ואני אמצא אותה. או היא אותי. באמת שרציתי שזאת תהיי את. רציתי לחיות איתך לנצח יותר משעשיתי בשביל שזה יקרה. וזה המחיר.
עכשיו אני ממשיך. אנחנו עוד נתראה מתי שהו. אני לא יודע איך יראה. נהיה רווקים? נהיה בזוגיות? איך נרגיש אחד ליד השני? נגיד שלום? נתנהג כמו אנשים בוגרים? מה אני ארגיש עד אז? מה את תרגישי?
אני רק רוצה שנהיה מאושרים. לבד או ביחד. אני מאחל לך ולי את כל הטוב שבעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
