If you read, don't judge

בשעות בין ערביים שמי העיר החשיכו,

וצללים מתוקים

נשקו למדרכות.

עקביהן העטורים בזהב של נערותינו

רכנו מעל סדקים

כבולים, הן חבולות.

בשעות של אמצע לילה שמי העיר נדמו,

והחושך ירד

על הנשמות.

בתמימות חירש-עיוורת חצי העיר נירדמו,

והשאר רדפו זהב,

אורבים בין רחובות.

בשעות של יקיצה שמי העיר הכחילו,

ותקווה גדולה שלחה

קרניה אל העיר.

הציפורניים הארוכות והצהובות את שמן במדרכות חרטו,

והסדקים הפציעו

פצעים של יום בהיר.

בשעות של שגרה שמי העיר הצהיבו,

ומזוועות ליל אמש הנערות

חבשו את פצעיהן.

הסדקים, בכמיהה לחופש, למדרכות הכאיבו,

והתמימים, כורים זהב,

לנערותיהם.

בשעות של תוך הנפש עינינו השתקעו,

והזיות על טורפי נערות,

רדפו כל מחשבה.

סדקים של תמימות את דרכם חצבו,

בלבבות הזהב

מלאי האהבה.