הקונפורמיסט

הימים האחרונים היו מוטרפים בכל קנה מידה. השבוע יוצא המשלוח שלנו לאירופה, ואנחנו טסים בלילה של חמישי. עבדנו כדי לחבר את כל הקצוות ולדחוס את הכל בלוח זמנים כמעט בלתי אפשרי. כל מי שעבד עבורנו נרתם למשימה ועשה הכל כדי לעמוד בלוח הזמנים. אפילו הספק האנטיפת של רוב המוצרים, אחרי שקיבל ממני "על הראש" בסוף השבוע, הצליח לעמוד בלו"ז שנקבע. אתמול עוד הדבקנו מדבקות על קופסאות עד שתיים לפנות בוקר, וזה אחרי יום של איסוף סחורה, הדפסות, תרגומים ומה לא.

והמון עבודה עוד מצפה לנו כשנגיע לשם. אבל הציפיה הזו. כמו לתינוק שצריך להיוולד. והכל כבר מוכן לקראתו. מקווה רק שזה יהיה התינוק שפיללנו אליו. כל כך הרבה אנרגיה ומחשבה הושקעה בהקמה שלא יכול להיות שזה לא יצליח. רק שלא יהיו תקלות של הרגע האחרון.

תוך כדי הכל צריך גם לטפל במערכות יחסים. האקסים, הדרישות, העובדה שטסים לעשרה ימים ומה לא. איך הדברים הופכים לפעמים למסובכים?

ואיך בכל הלחץ והמטלות שיש לבצע, ביני ובינה הדברים זורמים בצורה מופלאה. מבינים אחד את השני. מסייעים. אין מחלוקות אין חיכוכים. הכל בשקט, ברוגע. והציפייה להיות יחד בחו"ל 10 ימים - עושה המון טוב בלב. ניקח לנו איזה צימר נחמד קרוב לשני המקומות ששם אנחנו מתחילים לפעול. ואפילו בתוך הקור של אירופה שהיא כל כך לא אוהבת, אני בטוח שיהיה חם בלב. כל כך כיף לעבוד איתה יחד. וגם החוויות האלה מצטברות לנו לצבר של חוויות משותפות שעושות את ה"ביחד" ליותר חזק.

בזמן האחרון אני די מטפח תקוות שהעסק הזה יצליח בגדול. אולי זה יהיה כרטיס היציאה שלי מהמקצוע שלי. בתקופה האחרונה די נמאס לי ממה שאני עושה. אני עושה את זה בעיקר כי זו הפרנסה שלי ואני לא יכול להתנתק ממנה. אבל אם אצליח לפתח מקור פרנסה אחר, אז אולי זה יהיה הזמן לעשות דברים אחרים. ואולי באמת נוכל לטפל בעסק הזה ולפתח אותו, ויהיה לנו מספיק כסף וזמן כדי שנוכל לעשות דברים אחרים שרוצים. כמו למשל לכתוב, לבשל, לטייל, ולא יהיה הלחץ והאחריות הזו כל הזמן לטפל בעניינים של אחרים. הלוואי.

עכשיו אני עומד לקחת את הילדים אלי. היום הם אצלי. אבל לפני זה אצטרך לדבר עם גרושתי ולבשר לה שאני טס ולא אהיה 10 ימים. נראה עד כמה היא תסער מזה. בטוח שלא תפרגן כי זו תכונה שלא קיימת אצלה. אבל מקווה שלא תעשה סצנות חריגות מדי. אין לי כח אליה ואין לי כח להיות תלוי בה. מה שבטוח שהיא לא תוכל לעמוד בדרכי. לכל היותר תציק לי עד שאסע וכשאחזור. כנראה שאאלץ להתרגל לחיות עם זה עוד תקופה כלשהי. בפנים זה לא עושה לי כלום.