הקונפורמיסט

שבוע שהתחיל עם מועקות יום ההולדת של ט', היה חייב להסתיים בפיצוץ גרנדיוזי מבית ההפקה של גרושתי. לפעמים אתה רואה את ההתחלה, מבין את הסימנים המקדימים, ורק מחכה שהלבה של הר הגעש תתפרץ כבר כדי שנעבור את זה. אחרי כל כך הרבה שנים מכירים כבר את ההתרחשות עוד לפני שהיא מגיעה לעולם.

יום אחד בסדנה עם מדיטציות ונשימות הספיקו לה כדי לפרוש ממנה. זה לא התאים לאנרגיות שלה, אמרה. ואני הבנתי שהיא לא יכולה להתמודד עם המקומות הקשים שמגיעים אליהם כשאתה נמצא רק עם עצמך. כנראה שהמדיטציה גרמה לה להגיע לעומקים שלה, ששם יש חור שחור, שאיתו היא מסרבת להתמודד בתוקף. גם בטיפולים אצל הפסיכולוגית, כשהלכנו יחד, זה היה כך.

ומהסדנה לדיכאון. יום ועוד יום ועוד יום. אני נזהר כבר לא להישאב לשם, ולא להתקרב אליה. נמצא בקשר עם הילדים. לוקח אותם אלי, ומוודא שמעל פני השטח הכל בסדר ואין בעיות חריגות. מחכה ליציאה מהדיכאון שחייבת להגיע באיזה דרך ספקטקולרית.

ואתמול זה הגיע. ריב פעוט עם האופר, שהפכה להתפרצות זעם, עד שאמרה לאופר לקחת את הדברים שלה ולעוף מהבית. טלפון זועם מגרושתי. טלפונים היסטריים ומלאי בכי של הילדים. הלב אמר ללכת ולסדר את העניינים. הראש אמר לשמור מרחק. שתטפל במשברים של עצמה. אני כבר לא שם. חזרתי הביתה מהעבודה עם הסופרת כשזה התרחש. הלב נקרע לשמוע את הילדים. אבל ידעתי שאם אני אגיע אז התסכול והכעס יצא עלי, או ששוב תהיה זו הדרך שלה לחבר אותי אליה. דרך המשבר. דרך הקסטרופות שהיא יוצרת. ואני לא רוצה להתחבר. לא מעוניין בה, ולא מעט עבודה השקעתי בעצמי כדי להתנתק ממנה. ניתוק סופי ומוחלט שאין ממנו חזרה.

הלכתי לחדר הכושר, והשארתי את הטלפון בתיק. כשסיימתי את האימון כבר היו מספר שיחות שלא נענו ממנה והודעות כועסות בסמס. התקשרתי. הבהרתי לה שאני לא שם. לא נמצא כדי לטפל במשברים שהיא יוצרת. שזה שלה. רק שלה. ומה שהיא תעשה לעצמה היא תצטרך לאכול. הבנתי שאחרי ההתפוצצות, ובזכות הלחץ של הילדים והבכי שלהם האופר כנראה נשארה ולא הלכה. ושהיא לא באמת רוצה לזרוק אותה. היא פשוט נמצאת שם כדי לפרוק עליה את התסכולים. ואני לא וגם לא אהיה.

החלק הטוב של סוף השבוע מתחיל כמובן בסופרת, שניצלה את הזמן שהייתי בחדר הכושר כדי להכין ארוחת ערב נעימה. comfort food. האהבה שהיא מעניקה היא תרופה ללב ולגוף. הביטחון והיציבות איתה. הלילות האלה שאנחנו מצליחים לבלות יחד נותנים את הכח להתמודד עם כל מה שמסביב. עם כל הלחצים. כי בסוף אתה יודע שיש אותה שמוכנה שתשתף אותה, רוצה לשמוע, להקשיב, יודעת להעניק אהבה, רוצה לקבל את האהבה שלי, ובדרך הזו אני מקבל כח להתמודד עם כל האתגרים.

הרבה מזל יש לי שפגשתי אותה. יודע שאהבה כזו לא מוצאים בקלות. ואפשר לחפש חיים שלמים. שמח שהיא מצאה אותי. שהיא הספיקה להגיע כשעוד כל החיים לפנינו. כי יש לנו עוד חיים שלמים למצות יחד. ובטוח שנמצה. בטוח.

בצהריים אקח את הילדים אלי לסוף השבוע. לפחות יוכלו לחוות סוף שבוע רגוע ואוהב. בלי סערות ובלי משברים. ואולי גם לה יהיה קצת זמן להתאוור ולנקות את שאריות הדיכאון. הלוואי. חופשת החנוכה מתקרבת, ואני מקווה שהילדים יצלחו אותה בשלום.