זה התחיל בזה שהסופרת סיפרה לי על בית חדש בישוב קרוב שמתפנה. זו משפחה שעוזבת לארץ רחוקה. בית חדש עם עשרה חדרים. ומחולק לשתי יחידות. אחת למעלה ואחת קטנה יותר למטה. עם דלת מקשרת. והמחיר כמו שני הבתים שלנו היום. ואז עלו כל המחשבות, ההמשך לעתיד. הצעד הבא.
שוחחנו על זה הלוך וחזור. הפיתוי גדול ויחד איתו ההתלבטויות. מוקדם מדי לילדים. ואם כן אז איך בדיוק. ואולי צריך להתחיל לספר משהו כי גם ככה נכולם מרגישים. והשבוע כבר נשאלו כמה שאלות. וכבר דיבורים על איזה חדר למי. ואיך נחלק את הילדים. וחדר קולנוע שיהיה לבנים (לי ולבן שלי) כי כל היתר בנות וזה המון בנות בבית אחד.
לא יודע אם זה יצא אל הפועל, אבל ברור לי שצריך חשוב על איך ממשיכים. ואולי כבר כדאי לומר משהו לילדים לפני שיתברר להם בדרך אחרת. סה"כ אנחנו מדינה קטנה וגרים קרוב אחד לשני. מספיק שאיזה חבר או חברה של הילדים יראה אותנו יחד וכבר זה יכול להגיע אליהם.
וברקע האקסים. איך הם יגיבו ומה יקרה. נראה שאצלי הבעיה יותר קשה, כי ברור לי שהיא תרד מהפסים. ועלולה להוציא את כל הכעס והתסכול על הילדים. תשים אותם באמצע. וגם ככה ההתחלה לילדים תהיה קשה ולא פשוטה.
ובכלל איך מתחילים דבר כזה. איך מחברים פתאום שני שברי משפחות לאחת? ואיך נכנסים לכל ההרגלים שכל משפחה יצרה לעצמה. האינטימיות הזו שבין ילדים להורה שלהם, ופתאום אחר פולש אליה, מתחבר, משנה. מין צעידה בשביל לא מוכר שמלא מהמורות נסתרות. מצד אחד רוצים כבר לממש את האהבה שלנו ולהיות יחד. בלי מיליון חישובים של הימים של הסדרי הראיה שלי, שלה, כדי לדעת מתי הימים שלנו. ומצד שני מאוד רוצים לא לפגוע בילדים. לא לגרום לטראומות. מפחדים אולי לאבד אותם, את התמיכה שלהם, את הרצון שלהם להיות איתנו.
נראה שלי שבימים הקרובים המחשבה על זה תעסיק אותי עוד הרבה. רוצה להיות איתה יותר. לחזור לבית שהיא נמצאת בו. ללכת לישון איתה ולהתעורר איתה בבוקר. אבל גם לא רוצה לעשות דבר שאחר כך יתברר שהוא נעשה מוקדם מדי ועלול לפגוע בכל מה שבנינו עד עכשיו. לא רוצה שהפחד יעצור אותי אבל גם לא רוצה להתנהג בפזיזות. ובגלל שאף פעם לא עשיתי את זה, אז כנראה שלא יהיה מנוס מלהפעיל את הראש לפני שנקבל החלטה. החלטה כבדה שנושא סופר רגיש. נצטרך את כל האינטואיציה והיכולת לייצר קסמים כדי לעבור אותה בשלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
