הקונפורמיסט

לחיצת היד שלשום בערב בחניה סימנה אולי את סיומה של ההתחלה. אותה התחלה מפחידה שכל כך התכוננו אליה וחששנו ממנה. לחיצה איתנה שסגרה את המעגל של ההיכרות בין הנוכחיים והאקסים שלי ושלה.

התחלה כמו הרבה התחלות אחרות החלה בצעד מהוסס ולא בטוח, מעבר איטי ומדורג של דברים וחפצים שאט אט נדדו יחד איתי לבית הגדול. הרכב שהתקלקל ושבת למשך שבוע היה סיבה מצויינת לקבע את ההשתקעות שהחלה לפני זמנה המוצהר, וכל תכניות המגרה שנשלפו, מוכנות ליום פקודה פשוט פעלו הרבה מעל למצופה.

חדשיים אחרי ונראה כאילו הדרמה הגדולה מאחרינו. פחדים, חששות, התרגשות, התרגלות. כבר אפשר לרשום הצלחות קטנות בהרבה מקומות. לכולם יש את הפינה שלהם בבית הגדול. איזה פרויקט זה היה. החדרים עוצבו, הקירות נצבעו, הוילונות נתלו, מיטות הורכבו, מזרונים, שידות, שולחנות, והרבה סחיבות. וואו כמה סחיבות. אבל ההרגשה שכולם בסוף קיבלו את מה שרצו ובעיקר את השקט, הבטחון וההרגשה שזה הבית שלהם היה שווה הכל.

וכמו שקרה תמיד הרי בגזרת האקסית הדברים לא יכלו לעבור בלי שהיא תיזום את הסערה מהכיוון שלה. צלצול טלפון בסיומה של שבת רגועה, ימים לפני המעבר, בישרה שהם מצאו בית ובתוך שבוע עוברים. ואת מה שאנחנו תכננו וארגנו במשך שבועות, חשבנו, פחדנו, התייעצנו, הכנו, היא ביצעה בתוך שבוע. סיפרה לילדים, רשמה אותם לבית ספר חדש, רבה, צעקה, ארזה, הובילה, ובתוך שבוע עקרה אותם ממקומם ולקחה אותם מרחק חצי שעת נסיעה, ושנת חיים, מהמקום בו היו.

"הרי ידעת שזה יקרה" אמרה לי הסופרת אחרי שהתעשתה מההלם שבו היינו נתונים, "חזית בדייקנות מלאה גם את לוחות הזמנים עוד לפני שהיא הודיעה". יותר מדי שנים חייתי איתה, והיום אני יודע לחזות בדיוק מירבי את צעדיה. וכך לא נותר לנו אלא להתמודד עם הכאבים של הילדים, הסערות וחוסר היציבות שהיא גורמת להם. בשקט, עם המון סבלנות ואהבה, הפכנו את הימים שלנו לנקודת העוגן היציבה שלהם. כל כך יציבה שהם, בדרכים שילדים יודעים למצוא, מנסים להרחיב אותה.

ייצוב המקום שלנו בחיים שלהם כלל גם את המפגש שלה עם הסופרת. כניסה לבית שלנו, והילדים שמראים לה בשמחה לא מוסתרת את החדרים שלהם. אולי את ההבנה שלה שהיא חייבת לשמור על שפיות ולייצב להם גם את המקום שלה אחרת יש להם ברירה. יש מקום אחר שהם קוראים לו בית ומרגישים בבית. ומבלי שניסינו ליצור תחרות היא כבר נכנסה אליה. ואם הילדים ירוויחו מזה קצת יותר יחס מהכיוון שלה אז דיינו. את מה שחסר בפיזי שלהם אנחנו ממילא משלימים: בגדי בית ספר, נעליים, מחברות וכל מיני דברים קטנים של תשומת לב שהיא משום מה לא מגיעה אליהם. ונותנים את מה שיכולים גם בנפשי. אהבה, הקשבה חום ויציבות. כאן אנחנו יכולים לתת רק את מה שיש לנו, וכנראה לעולם לא נוכל באמת לכסות על החסר אצלה.

ושוב בגזרה שלנו...עם שלה, למרות הדרמות הגדולות שהיו ערב המעבר, והוטו המוחלט שהטילו על כך, נראה שאחרי המעבר הכל כבר נמצא על מי מנוחות. חזרנו לישן והמוכר, כמו שהיה עוד לפני שידעו עלינו. רק שהיום זה עם הידיעה והיחד. כבר מותר לצחוק על דברים ומרגישים בנוח לומר לי שתספורת אני חייב ודחוף, או להלשין באוזני על אמא שלהם שביצעה במחשב שלי מעשים על גבול ההתעללות. ולפעמים קונפליקט נאמנות שעדיין נותר עוד יוצר מחסומים מפעם לפעם, אבל אני יודע שגם בעניין הזה הזמן והאהבה יעשו את שלהם.

וכך אחרי חודשיים מלאים (בכל המובנים), ולחיצת היד עם האקס שלה, שהסבה התרגשות רבה לקטנה שהייתה עדה לאירוע, נותר לנו לעשות סיכום ביניים מפרגן למדי למה שעברנו, ולמצוא מעט זמן גם בשבילנו...