הקונפורמיסט

הגדול אצלי כבר יותר משבועיים. חזר לבית הספר שלו, וכאילו לא עזב. רגוע יותר, פחות לחוץ ומתוח. הולך לבית הספר ברצון. הקטנות שפירגנו למעבר שלו, מתחילות לגלות סימנים גוברים והולכים שהם רוצות גם. אין פלא. העליות והירידות שם הופכות להיות קיצוניות יותר ויותר וגם בירידה מה שקורה שם מזכיר יותר את קן הקוקיה מאשר בית נורמלי. אף פעם היא לא הייתה באמת שפויה אבל זה הולך ומחמיר. הם לא רוצים לחזור אליה כשהם אצלי, ועושים את זה מחוסר ברירה. וגם אז מתקשרים, לפעמים כמה פעמים ביום, שהם רוצים שאבוא ואקח אותם.

יש ימים שהרגשת חוסר האונים קורעת. אתמול זה הגיע שוב לשיא. היא תמיד מוצאת את הפרובוקציות הכי מטומטמות לעשות. לא אכפת לה כמה זה פוגע וכמה זה חוזר אליה כבומרנג. והילדים חכמים. הם יודעים איזה תרגילים לעשות לה כדי להרחיק אותה ואת הפגיעה שלה. הגדול התקשר לספר לי בלילה מה היא עשתה לו ואני חשבתי שאני מתפוצץ. בסוף הוא אמר לי שנעל את דלת החדר שלו כדי שלא תוכל להיכנס שוב ולהציק לו.

לא מצליח להבין איך היא לא רואה איזה ילדים מדהימים הם. איך אפשר להוציא מהם כל כך הרבה טוב והנאה. למה היא לוקחת את הדברים רק למקומות רעים. ואיך היא לא רואה איזה מחיר היא משלמת בגלל זה. האמת שמה שמטריד אותי זה לא המחיר שהיא משלמת אלא המחיר שהם משלמים. איזה אנשים הם יצאו אחרי שיגדלו איתה, איזה הורים הם יהיו וכמה עמוקים החריצים שהיא חורצת בהם. אני עושה כל מאמץ לחפות, לשמש משענת ולתת להם את הבסיס האוהב והשומר אצלי, אבל אני לא יכול להיות שם כשהם צריכים. זו הרגשה נוראית לדעת שמישהו פוגע בילדים שלך ואתה לא יכול באמת לעזור. התקווה שלי היא שהתהליך שחזיתי באמת יתרחש, והמעבר שלהם אלי יתרחש בקרוב. הגדול הגיע אלי מהר משציפיתי, ולשמחתי זה עבר חלק ובלי יותר מדי מלחמות. אני מחכה לבאים בעקבותיו. אני רק מקווה שזה יתרחש בקרוב ורק בשביל לחסוך להם עוד שנים של התמודדות עם אמא לא ממש שפויה. מגיע להם חיים טובים יותר.