בחודשים האחרונים לא כתבתי הרבה. זאת אומרת לא כתבתי כאן הרבה, והאמת גם לא בפרוייקט הנוסף שחלקו כבר פורסם במקום אחר. כי בעבודה אני כותב כל יום די הרבה, אבל אני לא בטוח שזה נחשב. כי בעבודה זה לצרכים אחרים, וגם אם צריך "מוזה" לעיתים כדי שהכתיבה בעבודה תצא ברמה גבוהה, עדיין זו כתיבה מסוג אחר. אין בה הרבה רגש. לפעמים הוא נחבא בפינות כאלה ואחרות אבל ככלל היא כתיבה תכליתית, מקצועית, יש לה מטרה, צריך לשכנע את מי שקורא בצדקת הטענות שטענתי בשם מי שאני מייצג. למעשה זה הסיפור שלו, של הלקוח, לא שלי. אני רק יודע להביא את הדברים ולכתוב אותם בשפה הנכונה.
כאן הכתיבה היא אחרת. כאן אני מביא את עצמי, את המחשבות, את הרגשות, ההתלבטויות. ובחודשים האחרונים משהו נעצר. לא היה בי עוד את הצורך הזה לכתוב כאן. ולא בגלל שלא התרחשו דברים בחיי. נראה שהחיים שלי כל כך דינמיים שההתרחשויות לא מפסיקות. ואם הייתי כותב על כל מה שמתרחש יכולתי למלא אינספור עמודים. אלא שמשהו פתאום פסק. וגם כאשר הייתי נכנס לישרא בשביל לקרוא אחרים, ופותח את מסך העריכה אצלי, עדיין לא הייתה נכתבת אפילו לא המילה הראשונה.
חשבתי על כך לאחרונה. ואפילו חזרתי וקראתי חלק מהפוסטים שנכתבו כאן. אני יודע שהכתיבה החלה כחלק מתהליך ההתמודדות שעברתי עם עצמי. והכתיבה עזרה לי מאוד, גם לפרוק חלק מהדברים, וגם בעצם ההעלאה שלהם על הכתב היה יותר קל להכיר בהם ולהתמודד עימם. אז אולי היום התמיכות שלי הם אחרות, שלא דורשות דווקא את המדיום הזה? ואולי סתם מדובר במעצור כתיבה. היום יש לי את הסופרת ואני יכול לדבר איתה על הכל. יש עם מי לחלוק, יש עם מי להתייעץ, ויש על מי לסמוך. ובכל זאת, הכתיבה כאן הייתה גם אחרי שהכרתי את הסופרת. ויש בה משהו אישי, שנעשה בשבילי. אז מדוע זה נעצר? יתכן שמדובר בעניין של תקופות. כך למשל יש תקופות שאני קורא המון ספרי קריאה. מצליח לסיים אותם במהירות ומיד עובר לספר הבא. ויש תקופות בהן אני לא מצליח לקרוא עמוד. מעניין שבתקופה הזו גם לקרוא הרבה אני לא מצליח. השנה בסה"כ שלושה ספרים, ואני עדיין די תקוע ב"אשה בורחת מבשורה" שהולך בקצב של צב, ואפילו "מדריך לטרמפיסט בגלקסיה", שהתחלתי במקביל, לא זז.
אני חושב שהסיבה העיקרית זה הלחץ שבו החיים שלי נתונים בתקופה האחרונה, וזה הדבר העיקרי שמשפיע. המחשבות סובבות סביב דאגות הפרנסה, ועניינים אחרים שמעיקים ומספקים לסופרת ולי תעסוקה. זה לא משאיר הרבה פנאי לחשוב על דברים אחרים. נראה לי שיותר מהכל אני צריך חופש כדי לפנות את המחשבה, ולנקות את הראש מהצרות. אבל כרגע זה לא נראה באופק. אולי נצליח בחגים לצאת לחופשה היכן שהוא רחוק מכולם. אני לא בטוח שרק חופשה יכולה לעזור. אני זוכר את התקופה שנסעתי לבד ליוון, ואת מה שעברתי שם. עברו מאז שנתיים. הנסיעה הזו היוותה עבורי קו גבול. אחרי אותה נסיעה הותרתי מאחרי הרבה מהדברים שהטרידו אותי עד אז, ובאיזה שהוא מקום נפתחה לי אז הדלת לחיים חדשים ואחרים. אני חושב שאני צריך לחזור עם המחשבה ליוון. לחוף בלוטראקי, לשקט ולבהירות המחשבה שהייתה לי על החוף באותו יום בצהריים. מאותו רגע הפסיקו הקולות להתרוצץ בראשי. הפסקתי לדבר עם עצמי, ולנהל עם עצמי דיונים בראש בקשר למעשים ולמחשבות שלי. אולי בכל זאת אקח יום אחד כדי למצוא לי כמה שעות, רק לעצמי, בשביל לנקות את המחשבות, ואת הקולות, ולחזור לשקט שהיה לי אחרי יוון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
