הקונפורמיסט

היא אומרת לי שהפסקתי להאמין. שאני כבר לא בעולם שלה. לא מאמין בדרך, לא מאמין בעצמי, בקיצור לא מאמין...

קשה לה עם זה. עם חוסר האמונה שלי. שהדברים יסתדרו. שמספיק כח האמונה וחשיבה חיובית. שצריך לראות מעבר לדברים. מעבר לקשיים. ושבלעדי זה אני חוסם את היכולת לקבל. את היכולת שהטוב יגיע.

הרבה שיחות היו לנו על כך לאחרונה. אני מסכים שהתעייפתי מההמתנה, ובמידה רבה, הספקות המכרסמים בי יצרו חור די גדול באמונה שהייתה פעם. לפעמים אני מביט בה ולא מצליח להבין מה מניע אותה וכיצד היא מקבלת בשלווה כל דבר.

השנה האחרונה הייתה לנו קשה. אירוע רדף אירוע. המטלות שלקחנו על עצמנו היו רבות. אולי רבות מדי. הלחץ הכלכלי גבר מאוד. העסק בחו"ל נסגר. גם לסגור אותו עלה די הרבה כסף. המכבסה גזלה מאיתנו המון מאמצים אנרגיה וכסף. גם היא נמכרה בסופו של יום. ברקע קשיים של אנשים קרובים, מחלות, פרידות ומה לא.

"זוכר את הבית ממול" היא אומרת, ומתכוונת לבית שמצאנו כשהיא רק חזרה מחו"ל, "ואיך תסביר שבדיוק כשהיינו צריכים כסף הגיע קונה לבניין?" המשיכה ושאלה. "תחשוב על המשטרה בסיבוב שהופיעה אחרי שאמרת משטרה". זה נכון, הרבה דברים התרחשו בתיזמון שקשה לפטור אותו רק בצירוף מקרים. אבל יחד איתם יש ימים שאני לא יודע איך הם יסתיימו ומה יתרחש ביום שלמחרת. 

כבר שבועיים היא צריכה לקבל החלטה בקשר לעצמה. "איך את יכולה להישאר אדישה?" אני מקשה אתמול בלילה, כשישבנו לרגע בשקט, בחצר, מרגישים את הרוח הלילית מלטפת. "אני לא אדישה. אני פועלת. רק בדרך שלי" ענתה בדרכה השלווה, שלאחרונה מצליחה לייצר אצלי יותר חרדה מרוגע.