הקונפורמיסט

בחודש האחרון ראיתי במרתון את כל העונות של "אבודים". היום ראיתי את הפרק האחרון. עוד לא החלטתי אם הסדרה גאונית או הזויה ואולי שילוב של שניהם. אין ספק אבל שהיא הצליחה לרתק אותי. תוך כדי המרתון החיים המשיכו בקצב שלהם. העבודה בוצעה, הילדים הגיעו, הילדים הלכו, יצאנו לחופש הגדול, לקחנו לקייטנות, האקסית התחרפנה, האקסית נרגעה, ושוב התחרפנה...

ורק הסופרת לא עשתה את מה שהיא צריכה לעשות. כלומר, לא בדיוק. היא עשתה הכל. כל מה שכאילו צריך. רק לא את הדבר האמיתי. הכי חשוב. את זה שבתחילת כל שבוע היא אומרת ומבטיחה "השבוע אני אטפל בזה. מבטיחה...".

בהתחלה לחצתי, אחר כך שיחררתי, ואז חזרתי להזכיר, והיום כבר לא יודע איך לנהוג. זה אמנם שלה, אבל קשור ומשפיע על כל כך הרבה אנשים. אנשים שאוהבים אותה. שהיא חשובה להם. והיא מתעלמת. מדחיקה. דוחה את ההסברים. את הבקשות. אפילו את התחינות. יוצרת סדר עדיפויות שלה. שמיוחד רק לה.

לפני שלושה שבועות התרחש משבר. בעקבותיו החלטתי לחזור ליסוד. לקבל אותה כמו שהיא. לזכור למה התאהבתי בה. בגלל שהיא מיוחדת. בגלל שהיא שונה. ואז גם החלטתי לשחרר. לסמוך עליה. זה החזיק מעמד עד עכשיו.

אבל משום מה אני מרגיש היום גם קצת אבוד. חושש. חרד. לא מצליח להבין את השקט הזה. כאילו היא לא באמת רוצה.

מחר אנחנו נוסעים לאילת. חופשה לבד. לנוח, לכתוב, להנות, לצבור כוחות. אני מקווה שאחרי שנחזור היא תקח את העניין ברצינות. תטפל בו בצורה יסודית. כמו שהיא יודעת כשהיא מחליטה לעשות. היא הבטיחה שנזדקן יחד. נעשה סקס גם בבית אבות. שתדחף את הכסא שלי כשלא אוכל ללכת יותר...

היא בטח תכעס על מה שכתבתי כאן. היא לא אוהבת שאני לא סומך עליה עד הסוף. לא מאמין. אבל לא אכפת לי, אני אוהב אותה והבטחות צריך לקיים.