אתמול שני הגדולים שלי, ר' ו-ט' ביקשו לבוא לישום אצלי.אחרי שפרודתי עיקמה את אפה (המנותח), לקחתי את שני יוצאי חלצי לביתי הצנוע. אחח כמה שנהניתי מהם. בנוסף ט' בתי היקרה החליטה שהיא רוצה לישון במיטתי. זה היה ממש כיף. לראות את הפרצוף המתוק שלה כשהיא ישנה, להתעורר בבוקר ושוב לראות את הפרצוף שלה דבר ראשון כשהתעוררתי. בקיצור היה אחלה. לגבי הבן שלי, זו הייתה בסה"כ הפעם השנייה שהוא בא אלי לישון אצלי, ונראה לי שגם איתו קצת נשבר הקרח בעניין הזה.
היום האחות צריכה להגיע אלי בערב. הקשר איתה נמשך, על מי מנוחות. פעמיים בשבוע בערך. פעם בסוף שבוע פעם באמצע. וביניהם הרבה טלפונים. חשבון הסלולארי שלי התנפח לממדים מבהילים. אני מקווה רק שלא יקרה משהו למח שלי מרוב הקרינה.
ניסתי לתכנן את סוף השבוע עם הילדים. כמובן, שפרודתי, מצליחה, כמו תמיד, לתקוע מקלות בתכנונים. אתמול היא באה אלי עם "יציאה" שביום שישי בערב היא רוצה לקחת את הילדים לפגוש את אחיה שהגיע מאוסטרליה. אמרתי לה שלא מתאים לי כי אני רוצה להיות איתם בשי-שבת. היא בתגובה ישר התחילה לתקוף. מאחר והילדים היו נוכחים, אמרתי לה שלא מתאים לי לדבר לידם, ושתדבר איתי אחר כך. כמובן, שאנחנו לא מצליחים לדבר אחר כך, גם לא על דברים יותר פשוטים. עכשיו נראה מה יהיה בסוף השבוע, כי היא ואחיה לא ממש כלולים בתוכניות שלי, ולא כל כך בא לי לשנות אותם.
ארבע עשרה שנים חייתי עם האשה הזו, חלקנו יחד רגעים אינטימיים, עשינו ארבעה ילדים, ומה לא. חשבתי שאני מכיר אותה מלפני ומלפנים, מכיר את כל הסודות הכמוסים שלה, את כל הרצונות את כל המאוויים. ובסוף אחרי כל זה, מתברר לי שבכלל לא הכרתי אותה. שהיא כל כך שונה ממה שחשבתי. שנתתי לה כל כך הרבה קרדיט שבכלל לא הגיע לה. ועכשיו מתברר לי שהיא פשוט אדם אחר. הבנה כזו די שומטת את הקרקע תחת הבטחון העצמי, כמי שחשב שיש לו אבחנה טובה לגבי אנשים. חוץ מזה אם האדם שחשבתי שהוא הקרוב ביותר אלי יכול להיות מישהו אחר ממה שחשבתי, מה זה אומר על יכולת האבחנה שלי. עד כדי כך הייתי עיוור? כנראה שהאהבה שלי אליה הייתה כזו שבאמת עיוורה אותי מלראות. מעניין שלמרות שבפוסט הראשון שכתבתי לפני שנתיים כאן כבר ידעתי שאשתי בוגדת בי עם הגבר השלישי, לקח לי כמעט שנתיים להיפרד ממנה, עם עליות ומורדות, תוך שאני עדיין מייחס לה את כל התכונות ה"טובות" שחשבתי שיש בה, ועדיין אוהב אותה. היום כשאני מתסתכל על זה בדיעבד, קשה לי להבין את עצמי, ואיך לא ראיתי את מה שניצב לפני בצורה כל כך ברורה.
טוב, לפחות בעניין הזה הפסיכולוג שלי עזר לי לא מעט (וכנראה גם ה"אחות"). הבטחון העצמי חזר. גם האמון שלי באנשים. את הלקח שלי למדתי (אני מקווה). מאמין שאדע לשים גבולות ברורים, היכן שלא ידעתי בעבר. ואדע גם לשמור על עצמי, ולפרגן לעצמי, היכן שתמיד ויתרתי.
טוב, מספיק עם הפילוסופיה. בזמן האחרון אני מתפייט יותר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
