אחרי שלושה ימים רצופים עם הילדים שלי, האושר שלי חוצה את קו הרקיע. אתמול היא הייתה בהשתלמות מחוץ לעיר, ואני סיימתי לעבוד מוקדם והייתי עם הילדים. הרשיתי לעצמי לחלום מה היה אילו כך זה היה כל הזמן. הילדים גרים איתי. האמת הכל היה כל כך נעים וכיף ומציאותי, שאולי זה יתגשם מתי שהוא. גם הילדים היו נינוחים מאוד. הכל זרם בלי שום בעיות. משחקים עם הקטנות, אימון בבריכה לגדולים. ראיתי את הגמר של ווימבלדון עם הבן. גם הבית כולו נראה יותר רגוע, מאשר כשהיא נמצאת בו. משום מה היא הרבה פעמים מצליחה להכניס אווירה של תזזית בבית, שעוטפת את כולם. כנראה חוסר הרוגע שלה מקרין על כולם. הקרין גם עלי כשהיינו יחד. היום כשאני לבד עם הילדים, הכל יותר נינוח ויותר רגוע.
הערב אני מוזמן לבר מצווה של בן של חברים. יהיו שם כל מיני חברים משותפים לי ולפרודתי. היא אגב לא מוזמנת, ולא תהיה (החברים המזמינים הם חברים שלי ולא שלה). ה"אחות" רוצה להצטרף אלי. אנחנו ממשיכים להתראות בערך פעם בשבוע. היא מאוד רוצה להדק את היחסים, ואני פוסח על שני הסעיפים. לא יודע כ"כ מה אני רוצה. יש פעמים שאנחנו נפגשים, ומרגיש לי מעולה, ויש פעמים שלא. מין עליות וירידות כאלה, לא ממש מוסברות. עוד לא חפרתי לעצמי עמוק כדי לדעת מה אני רוצה במערכת הזאת, אז בינתיים אני מחזיק אותה על "אש קטנה". בקיצור, דיברנו אתמול וסיכמנו שהיא תבוא איתי. הבוקר דווקא חשבתי שאולי זה לא מתאים. לא בטוח שבא לי להפוך אצל כמה מאותם חברים משותפים ל"שיחת הערב". למרות שמרביתם די ניתקו מגע מאז שנפרדנו. חלקם אפילו לא טרח להרים טלפון לשאול מה קורה, אם אני צריך משהו. כנראה מין חברים לשמחות, אבל לא כאלה שאפשר לסמוך עליהם בעת צרה. דווקא היו אלה החברים הוותיקים יותר, שאיתם היינו בקשר עוד מתקופת האוניברסיטה. בילינו יחד, ילדנו ילדים יחד, ושמרנו על קשר די הרבה שנים.
ואולי זה סתם תירוץ, ואצלי הדברים לא סגורים ובגלל זה אני לא בטוח שאני רוצה שהיא תצטרף אלי הערב.
בזמן האחרון אני לא מצליח לייצר מחשבות עקביות, ולפעמים מרגיש שסתם זורם עם החיים לאן שהם הולכים בלי שאני מכוון אותם יותר מדי. אין ספק שאני זקוק לחופש על מנת לאוורר את הראש ואת המחשבות. בדרך כלל כשאני לבד, ורחוק הדברים מתבהרים לי בראש והמחשבות מצטללות. השבוע אטפל בזה, כדי שבטווח של עוד שבועיים אוכל כבר לנסוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
