הקונפורמיסט

אז היום היה יום הגט. עכשיו אנחנו גרושים באופן פורמלי. או כמו שאמר הרב: היא מותרת לכל אדם. כאילו לפני זה משהו עצר אותה...

סה"כ הלך בבית הדין די חלק. אומנם זמן זה לא זמן, הטקסים המוזרים שלהם, וכל השטויות, אבל לא היה יותר מדי. ב 12:30 כבר היינו בחוץ.

עבר לי די בשקט. מין מועקה שקטה שליוותה את כל התהליך, וגם אחרי. כסיימנו, כבר לא הלכתי לעבודה. העדפתי לחזור הביתה, לנוח עם עצמי, לקרוא, וקצת לחשוב.

אחה"צ לקחתי את ט' הבת שלי לשיעור רכיבה, ואחר כך לקחתי את הילדים אלי. לפחות הם והאהבה שלהם יכולים לנחם ולעודד.

הבעיה הייתה שמיד כשהגעתי עם הילדים הביתה, גרושתי התקשרה בבכי. מסתבר שהיא התחרטה על עזיבת העבודה, אבל כשהתקשרה למפקחת שלה התברר שאף אחד לא חיכה לה וכבר מינו מנהלת אחרת במקומה. ועוד מישהי שהיא לא אוהבת ולא מעריכה, והמליצה בעצמה שלא למנות. איזו פגיעה באגו. בקיצור היא עשתה סדרה של טלפונים ומתברר שכשהיא ביקשה אתמול את החל"ת, היא סיפרה על מצבה האישי, אבל הוסיפה גם שהיא לא אוהבת לנהל ולא מתחברת ועוד כאלה פנינים, שדי שרפו אותה אצל הממונים, שעכשיו הודיעו לה שהם לא מכוונים ללכת אחורה. עוד התברר שהפסיכולוגית המטומטמת שלה, בחוסר אחריות משווע, עודדה אותה ללכת בכיוון חסר האחריות הזה.

בהתחלה עוד הקשבתי לה ואפילו יעצתי לה מה לעשות, אבל אז תפסתי את עצמי ואמרתי: רגע, זה נראה לי מוכר. חזרנו חזרה לדפוסים המוכרים. היא מייצרת משבר, ופונה אלי שאציל אותה. לא הפעם. שאלתי אותה למה היא לא פונה ל"בן הזוג" שלה (בן ה-21) ובטח ניסיון החיים העשיר שלו יוכל לסייע לה. היא אמרה לי: מאיפה שלפת לי את זה. והשבתי לה שהיא לא יכולה לפנות אלי רק כשכואב. אני כבר לא שם.

בקיצור היא קודם פועלת, אחר כך מתחרטת, רק כשהיא רואה שיש תוצאות למעשים הטפשיים שלה. אלא שהפעם זה כנראה מאוחר מדי. יש מחיר לטפשות.

ועכשיו מה שנותר לי זה לצאת לחופש, להתאוור, לארגן את המחשבות ולחזור לחיים בכוחות מחודשים...