|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ומה הלאה?
קראתי את הפוסט האחרון שכתבתי, וכאילו הייתה שם נבואה לעתיד להתרחש.
אנחנו צריכים לפנות את הבית ששכרנו. המשכירים הודיעו על הקדמת שובם מחו"ל, ויש להם סעיף בחוזה שמאפשר להם להודיע על פינוי 3 חודשים מראש. אז כך באמצע שנת הלימודים מצאנו את עצמנו מחפשים בית חדש.
וכנראה ששעת משבר מציפה את כל מה שנקבר כשאין זמן לדבר או להסכים. פתאום נחשפו הפערים במחשבה, הפערים בהסכמה, הפערים בציפיות או ברצונות.
הסופרת רוצה לשמור על ההפרדה בין שלה לשלי. הם גדולים, זקוקים לפרטיות שלהם, רגילים לגדול בשניים, ולא בארבע או שש, קשה להם עם הרעש, יש פער גילאים. היא רוצה שירגישו בית, מפחדת לאבד אותם. חיה את ההרגשה שלה, כשהיא הייתה ילדה להורים גרושים.
אני רוצה לחבר. קשה לי עם זה ששתי משפחות חיות באותו בית אבל בעצם נפרדות זו מזו. החיבור הוא רק של הסופרת ושלי. הילדים נפגשים לפעמים, אבל בגלל שזה לא קורה הרבה אז הם מקטרים זה על זה, כשמישהו נמצא בימים של האחר. הם לא מתרגלים לנוכחות של האחר. לא מקבלים אותה. קשה לי להמשיך בדרך הזו. לא מאמין בה. איך אפשר לחיות באותו בית עם אחרים כשמתעלמים מקיומם? כאילו שהם יעלמו בדרך הזו. נכון זה שינוי, אבל החיים השתנו, וצריך להתמודד עם השינוי לא לברוח ממנו.
כל זה קרה על רקע בית אחד שראינו, ויש בו די חדרים לכולם, אבל הסערה נולדה על רקע חלוקת החדרים. האם חלוקה מפרידה או חלוקה שמערבבת את הילדים. האם להותיר את הקטנות שלי (שגדלות בינתיים ורוצות מאוד להיפרד) בחדר אחד, או שאפשר לתת לכל אחד חדר.
"צריך להתחשב בכולם" היא אומרת לי ולא מבינה כיצד אני יכול לחשוב בצורה שונה ממנה. מתוך ההפרדה יווצר החיבור, היא מאמינה. כשאף אחד לא יפריע לאף אחד אז יקל עליהם. ואני חושב שההפרדה מנציחה את עצמה. כבר יותר משנה אנחנו חיים ככה, ולא הרבה השתנה. גם לא רואה שיכול להשתנות.
מילים קשות נאמרו, ותרשימי זרימה של חירום כבר שורטטו. היא תחזור ללבד שלה, תשקיע שעות במכבסה, תתגבר ותתארגן...
"ככה אי אפשר לחיות בזוגיות" אמרתי. לא עם כל קושי מפרקים. החלטנו להיות יחד. חיים כזוג נשוי. אז מה אם לא היה רב כשהבטחנו את זה. בחיים צריך לחיות את האפשרויות שיש, לא רק את הפנטזיות. וצריך לבחור בין האפשרויות. אלה הקיימות. וצריכים למצוא את הפשרות. כאלה שיאפשרו לכולם לחיות.
היום שוב דיברנו. יש אהבה גדולה, שלא נותנת לנו להתנתק. גם לא לריב ליותר מדי זמן. חייבים לפתור את הדברים ולא לתת להם לשקוע. הסכמנו לשוב ולחשוב על הדברים. למצוא פתרון שיהיה מקובל על כולם. לפעמים זה קשה. יש הרבה מרכיבים. אבל אולי יעבור עוד יום ומה שנראה נורא אתמול יראה פחות נורא מחר. על דבר אחד הסכמנו, צריך למצוא את המקום שלנו. אם יש משהו שיכול להוביל אותנו למקומות רעים זה הדחיקה שלנו לתחתית הרשימה של סדרי העדיפויות. חייבים למצוא את הדרך לקדם את עצמנו ואת הצרכים שלנו. גם על חשבון האחרים. אין מה לעשות. אני חושב שאם לא יהיה לנו טוב, אז בסופו של דבר גם להם לא יהיה טוב.
לא יכול לסיים את הפוסט בלי לשלוח איחולי רפואה שלמה לחברה יקרה מכאן. אחרי שקוראים את העדכונים אצלה מקבלים פרופורציות נכונות יותר לחיים.
| |
האתגר הבא או איך מייצרים שגרה
כבר שנה מאז שעברנו לגור יחד. שנה ארוכה ניתן כנות אותה. וכשמסתכלים אחורה היא באמת הייתה ארוכה עם עליות ומורדות, עם סערות, בעיקר מכיוון הילדים, ועם הרבה כיוונונים והתאמות שאנחנו היינו צריכים לבצע. זה לא פשוט לשלב שתי משפחות ולנסות לנהל חיים משותפים. להתאים את כולם להרגלים חדשים. לתת לכולם תחושה שיש להם כאן בית. להתמודד עם הכעסים, הציפיות, הדרישות, האכזבות והרצונות. משימה מורכבת מאין כמוה.
בסיומה של השנה נראה שההתמודדות הזו לא הסתיימה. ולפעמים נראה שהיא רק בתחילתה. עדיין צפים ועולים כעסים שונים מפעם לפעם. הילדים שלי עדיין מעדיפים ששלה לא יהיו כשהם נמצאים ולהיפך. תחילתו של ניסיון לשלב ביניהם נבלם באיבו, ואולי גם כי אנחנו לא ידענו אם זה הזמן ולא היינו נחושים בעניין הזה. עדיין לנו נשאר מעט מאוד זמן רק לעצמנו, אם בכלל. ובקרוב נצטרך לעזוב את הבית שאנחנו גרים בו ולמצוא בית חדש בקרבת מקום כי בעלי הבית הודיעו לנו שהם מתכוונים לחזור ולהתגורר בו במאי הקרוב.
עם זאת נראה כי בכל זאת שנה עשתה משהו לכולם. ניכרים סימני יציבות בבית. אני מרגיש שכל אחד יודע שזה הבית שלו, וגם רואה שבסופו של דבר איך כולם בוחרים להיות כאן כשהם יכולים. עם כל המירמורים, הכעסים והטענות, הם בוחרים לבוא ולהיות כאן ובדרך כלל מעדיפים את הבית על פני אופציות אחרות שיש להם לפעמים. אולי הרצון שהילדים יתחברו מהר הוא רצון מוגזם מדי. ואולי החיבור של שתי משפחות הוא ארוך יותר ממה שאני חשבתי. אבל אני גם לא יכול להתחמק מההרגשה שבעניין הזה אנחנו לא עושים את הדברים נכון. ההפרדה שיצרנו לטובתם ולנוחיותם של הילדים הפכה להיות דבר קבוע, שקשה לשנות אותו. הם מקפידים עליה בקנאות, וכאשר חל שינוי כלשהו בימים בגלל החגים או כי מישהו נעדר מהארץ, אז הם מביעים את כעסם או התנגדותם לכל שינוי, הגם שבסופו של דבר יש ימים שהם נמצאים יחד, ואז כל אחד (ובעיקר הגדולים) בדרך כלל מחפש את הפינה שלו על מנת להקטין את החיכוך ולהימנע מלפגוש את האחרים. מזל שיש מספיק חדרים בבית.
הסופרת אמרה שאנחנו צריכים לשבת ולדון מחדש בנושאי הסדרים והסכמות חינוכיות לגבי כולם. זה נכון שאחרי שנה צריך לרענן את מה שסיכמנו ולבחון אם צריך להחליט החלטות נוספות. בסך הכל את מה שסיכמנו מראש, די עמדנו בו, וצריך לראות כיצד ממשיכים לנהל את הבית המורכב הזה גם בשנה הקרובה.
אבל מה באמת צריך לעשות? האם צריך לתת כיוונים נוספים לדברים או לתת לחיים לזרום ולפעול תוך כדי תנועה? מה באמת צריך לעשות עוד, והאם צריך לשנות ממה שעשינו עד עכשיו? אם הייתי יכול לבחור מה הייתי רוצה שישתנה הייתי מצביע על שני דברים: קשר יותר טוב בין הילדים, ומציאת זמן לעצמנו, לזוגיות שלנו, בתוך השגרה, לא רק מחוץ לשגרה. רק כשאנחנו מצליחים לצאת או לברוח לחופשה אנחנו מרגישים כמה באמת אנחנו זקוקים לזמן הזה לבד. ולצערי הזמן הזה הוא נדיר, ויש תקופות שהוא אפילו הופך נדיר וחמחמק עוד יותר. שנינו יודעים עד כמה זה חשוב. כי אנחנו למעשה הבסיס של הכל. אנחנו האי של היציבות עבור כולם. ובשביל שאנחנו נשמור על היציבות הזו, אנחנו צריכים להיות יציבים בעצמנו. ומאוד קשה לעשות את זה כשיש ימים שאנחנו בקושי מצליחים לדבר אפילו, שלא לדבר על לבלות, לעשות סקס ולתכנן תכניות.
אני חושב שהאתגר האמיתי הבא הוא לפנות זמן לזוגיות ולצמיחה של שנינו בתוך כל המערכת הזו. רק ככה נוכל לייצר שגרה אמיתית ולשמור על חיים נורמליים לכולם.
| |
במה אתה מאמין?
"במה אתה מאמין?" הוא שאל אותי אתמול בדרך לאימון הכדורגל שלו. "אנחנו לא עושים קבלת שבת, אתה לא צם ביום כיפור, אז במה אתה מאמין?" חזר ושאל.
עוד ארבעה חודשים יש לגדול שלי בר מצווה. אחרי החגים הוא כבר צריך להתחיל ללמוד לקראת העלייה לתורה. אני בגילו למדתי עם סבא שלי ז"ל שהיה רב. הוא הקליט את עצמו ואני שמעתי אותו בטייפ קסטות וחזרתי על הניגון. כעת אני צריך לדבר עם אמא שלו כדי לתאם איתה את כל העניין. באיזה בית כנסת, מי ילמד ובכלל. אירוע אני מקווה שלא נעשה. דיברתי איתו הוא מעדיף שנעשה טיול כדורגל או משהו בסגנון. אבל אני תלוי בעניין הזה גם באקסית. אין לי כל כוונה להתווכח בעניין הזה על כלום, אלא לנסות לזרום עם כולם כדי שיהיו כמה שפחות חיכוכים סביב האירוע. אני מקווה שאין לה תכניות גרנדיוזיות כי ממש לא בא לי.
נראה שעניין הבר מצווה גרם לחברים שלו לקבוצת הכדורגל להחליט השנה שהם צמים ולא נוסעים באופניים. הוא עדיין מתלבט עם העניין ושאל אותי מה אני חושב. אמרתי לו שאני לא מאמין בזה. ואז הוא שאל במה אני מאמין.
אני לא מאמין בטקסים וגם לא ממש בסמלים. ניסיתי להסביר לו שאמונה וטוב באים מבפנים. מהאמונה הפנימית בטוב. לא צריך להאמין באלוהים, או להיות דתי כדי לקיים מצוות חשובות. אם הדברים באים מתוכך אתה יכול לעשות חסד, לעזור לחלשים, לתרום לעניים להימנע מעבירות, ואין צורך באמונה דתית בשביל זה. בגלל זה אני לא מאמין גם שצום יום הכיפורים דרוש בשביל לכפר על חטאים ועבירות. צריך להימנע מביצועם כל השנה, ואם בטעות עשית מעשה אסור צריך לפעול כדי לתקן את המשגה.
"אבל אני אהבתי שעשינו קבלת שבת. כשהיית עם אמא היינו עושים" ניסה בכל זאת. "עשיתי את זה בגלל שהיא ביקשה וכיבדתי את האמונה שלה" השבתי וחשבתי בלב שזו תשובה לא כל כך טובה, כי אם כיבדתי את האמונה שלה, אז למה אני לא מכבד את שלו. מאידך, יש דברים שעושים כשחיים עם בן זוג, שאחר כך לא ממשיכים בהם, גם אם הילדים מבקשים. העובדה שהיא שומרת על מסורת לא מנעה ממנה לעשות דברים שלפי האמונה הם חמורים ביותר והעונש בגינם הוא נורא. זו בדיוק האמונה הסלקטיבית שאני סולד ממנה.
אני גם לא כופה את דעתי. "תאמין במה שאתה חושב. זה בסדר" השבתי לו. אבל חשוב לי שיבין את המהות של הדברים. לא באמת אכפת לי אם הוא יהיה איש טוב כי הוא מאמין באלוהים ובשכר ועונש או כי יבין שמה שנכון שצריך לעשות טוב ולא להרע, מתוך שכנוע פנימי. העיקר שיצמח ויהיה אדם חיובי. כמו שאני מכיר אותו אין אפשרות אחרת.
אז לכל מי שצם, אני מאחל צום קל. ושיום הכיפורים יעבור עלינו בשקט, וגמר חתימה טובה.
| |
דפים:
|