הקונפורמיסט

הגדול אצלי כבר יותר משבועיים. חזר לבית הספר שלו, וכאילו לא עזב. רגוע יותר, פחות לחוץ ומתוח. הולך לבית הספר ברצון. הקטנות שפירגנו למעבר שלו, מתחילות לגלות סימנים גוברים והולכים שהם רוצות גם. אין פלא. העליות והירידות שם הופכות להיות קיצוניות יותר ויותר וגם בירידה מה שקורה שם מזכיר יותר את קן הקוקיה מאשר בית נורמלי. אף פעם היא לא הייתה באמת שפויה אבל זה הולך ומחמיר. הם לא רוצים לחזור אליה כשהם אצלי, ועושים את זה מחוסר ברירה. וגם אז מתקשרים, לפעמים כמה פעמים ביום, שהם רוצים שאבוא ואקח אותם.

יש ימים שהרגשת חוסר האונים קורעת. אתמול זה הגיע שוב לשיא. היא תמיד מוצאת את הפרובוקציות הכי מטומטמות לעשות. לא אכפת לה כמה זה פוגע וכמה זה חוזר אליה כבומרנג. והילדים חכמים. הם יודעים איזה תרגילים לעשות לה כדי להרחיק אותה ואת הפגיעה שלה. הגדול התקשר לספר לי בלילה מה היא עשתה לו ואני חשבתי שאני מתפוצץ. בסוף הוא אמר לי שנעל את דלת החדר שלו כדי שלא תוכל להיכנס שוב ולהציק לו.

לא מצליח להבין איך היא לא רואה איזה ילדים מדהימים הם. איך אפשר להוציא מהם כל כך הרבה טוב והנאה. למה היא לוקחת את הדברים רק למקומות רעים. ואיך היא לא רואה איזה מחיר היא משלמת בגלל זה. האמת שמה שמטריד אותי זה לא המחיר שהיא משלמת אלא המחיר שהם משלמים. איזה אנשים הם יצאו אחרי שיגדלו איתה, איזה הורים הם יהיו וכמה עמוקים החריצים שהיא חורצת בהם. אני עושה כל מאמץ לחפות, לשמש משענת ולתת להם את הבסיס האוהב והשומר אצלי, אבל אני לא יכול להיות שם כשהם צריכים. זו הרגשה נוראית לדעת שמישהו פוגע בילדים שלך ואתה לא יכול באמת לעזור. התקווה שלי היא שהתהליך שחזיתי באמת יתרחש, והמעבר שלהם אלי יתרחש בקרוב. הגדול הגיע אלי מהר משציפיתי, ולשמחתי זה עבר חלק ובלי יותר מדי מלחמות. אני מחכה לבאים בעקבותיו. אני רק מקווה שזה יתרחש בקרוב ורק בשביל לחסוך להם עוד שנים של התמודדות עם אמא לא ממש שפויה. מגיע להם חיים טובים יותר.

זה בא בגלים העניין הזה. כל הזמן נמצא ברקע, אבל לפעמים קורים כל מיני אירועים שמקפיצים את זה למעלה בסדר היום, ואז עושים לי שוב לחשוב מחדש.

כך היה בל"ג בעומר. השנייה שלי נפצעה יומיים קודם בגן המשחקים, וספק שברה, ספק פצעה פציעה אחרת שתי אצבעות ביד ימין. בקופת חולים חבשו את היד, ואמרו שאין יותר מה לעשות, גם אם מדובר בשבר. לילדה המשיך לכאוב. בל"ג בעומר, לקחתי על עצמי ללכת איתה למדורה שלה. האקסית תכננה ללכת אחרי המדורה של השלישית, למדורה משל עצמה עם החבר שלה, בישוב שלו. אני חשבתי שבגיל מסויים מפסיקים לעשות מדורות, אבל כנראה אני לא ממש בעניינים. בקיצור, חשבתי שזה לא לעניין שהילדים חוזרים לבית בלי שהיא תהיה לקבל אותם, לרחוץ אותם אחרי המדורות, ולהשכיב לישון. היא חשבה אחרת, ונסעה לה. את הגדול והשנייה החזירו הורים של ילדים אחרים, כל אחד מהמדורה שלו.

בשלוש לפנות בוקר השנייה התקשרה בבכי. היד כואבת לה ואמא לא עונה לה לטלפון. ניסיתי להתקשר לאקסית, אבל הטלפון היה כבוי. התקשרתי לילדה והסברתי לה מה לעשות, המטפלת שהתעוררה (היא פוטרה סופית יום קודם לכן, ונשארה בינתיים, ללא תשלום, עד שתמצא בית חדש), עשתה את מה שאמרתי, ואני נשארתי איתה עוד קצת בטלפון עד שהכאב פחת, והיא עמדה להירדם שוב. אני לעומת זאת לא נרדמתי עוד שעה ארוכה אחר כך. הכעס על חוסר האחריות שלה, על זה שהיא לא זמינה כשצריך אותה, שיגע אותי.

בבוקר כבר לא התאפקתי וכתבתי לה המכתב הבא:

"

                                                                                                            12.5.09

< שם > שלום,

אני כותב לך את הדברים כי לאחרונה אני מודאג מאוד מהאינטראקציה שלך עם הילדים, ומכל מה שקורה אצלך בבית.

מה שהגדיש את הסאה היו אירועי אתמול, כאשר את נסעת ל<שם החבר> בערב, ומסתבר שלא חזרת בלילה הביתה, אלא בשעות הבוקר. הסיטואציה שהילדים נשארים משך לילה שלם ללא הורה בבית (וזו אינה הפעם הראשונה או היחידה שזה קורה) היא סיטואציה בלתי אפשרית. על כך נוספה העובדה שהטלפון שלך היה כבוי בלילה ואי אפשר היה לאתר אותך. כפי שאת יודעת <השנייה> התעוררה בשלוש לפנות בוקר, ניסתה להתקשר אליך אולם היית לא זמינה. כך היא התקשרה אלי בבכי, סובלת מכאבים באצבעות היד. אני נתתי הנחיות ל<מטפלת> איך לטפל, אבל ילד לא זקוק רק לטיפול טכני אלא גם להורה שיהיה איתו, ילטף אותו, יתייחס לכאב וירגיע את החששות. ואת כל אלה לא היה לילדה בלילה, כמו גם בלא מעט לילות אחרים בהם את נעדרת מהבית.

<שם>, מדובר בהיעדר גבולות ובסדרי עדיפויות פגומים ובשיקול דעת לקוי מהיסוד. אזכיר לך כי ביום ראשון הילדים היו אצלי, כמו גם היום והם יהיו אצלי בסוף השבוע הקרוב. הבחירה, למרות זאת, להיעדר גם אתמול בלילה מצביעה על כל מה שכתבתי לעיל.

גם הדרך בה את בוחרת להתלבט עם הילדים בשאלת מעבר הדירה היא על פניה טעות שגורמת להם פשוט לנזקים. אי אפשר להותיר את הילדים בכזה חוסר ודאות. יום עוברים ל<ישוב>, למחרת לא עוברים, וחוזר חלילה. גם ה"מטחנה" שאת מעבירה אותם, רק תורמת להעמקת הפצעים שלהם. את לא שמה לב איך את מרסקת בעיניהם את שרידי האמינות שלך? שמעי את הדרך בה הם פונים אליך, את הסגנון. את לא מבינה שזה משום שהם כועסים, מבולבלים, כואבים ורוצים את תשומת הלב שלך ומתחננים למעט יציבות בחיים?

אם נראה לך שהילדים מקשים על יצירת הזוגיות החדשה שלך, או שכמות הימים שהם איתך היא רבה מדי, אפשר לעשות בזה שינוי. אולי יש מקום לחשוב על שינוי סדרי הראיה ו/או ההחזקה. אם כל כך חשוב לך לעבור ל<שם ישוב> ובן זוגך החדש אינו מוכן לעבור ל<ישוב>, יתכן ויש מקום, לפחות לשנה הקרובה, לשנות את החזקה וסדרי הראיה. להותיר את הילדים בבית ב<ישוב>, את תעברי ל<שם ישוב> ואני אעבור לגור איתם ב<ישוב>. רעיון כזה עלה ממך לפני שנה, שסדרי הראיה יתבצעו בבית ב<ישוב>, כך שהילדים לא יצרכו לנדוד בין בתים. אולי זה הזמן ליישם את זה בצורה מעט שונה. ממילא הסדרי הראיה בינינו הם כמעט חצי חצי, והילדים אצלי 3 לילות בשבוע. כך הם יהיו אצלי 4 לילות ואצלך 3 לילות, ויחסכו מהם המעברים האלה שהם כל כך מתנגדים וחוששים מהם.

השינוי שאני מציע יכול לאפשר לך זמן להתארגן, לבחון את הדברים, ליצור יציבות בחיים שלך, ולקבל החלטות ממקום יציב נכון וחזק.

<שם>, נסי לראות את הדברים דרך המשקפת של טובת הילדים, ולא דרך האגו והפחדים. לחיות עם הילדים כשאין את היכולת להתייחס אליהם, או להיות איתם כשצריך, לא נותן כלום לאף אחד. כך גם העול של ההוצאות ירד ממך, אני אמשיך לסייע לך, ותוכלי לבנות את עצמך מחדש. תמיד תשארי אמא שלהם, והעובדה שיגורו יותר איתי לא תפחית מהאמהות, אלא אולי דווקא תחזק את הקשר, שכן כך ימנעו כל הקונפליקטים שמתרחשים היום, ותספגי מהם פחות כעסים ממה שאת סופגת.

אתמול בלילה כל כך כעסתי עליך שחשבתי שבבוקר אתחיל לנקוט הליך משפטי בעניין החזקת הילדים. אבל את יודעת שכל הזמן נמנעתי מלפנות לבית המשפט, כדי לא לפגוע בילדים ובך. אפשר לעשות את הדברים בהסכמה, ואני מקווה שנוכל לעשות את זה גם כעת.

אנא חשבי על מה שכתבתי לך. מצפה לתשובתך. "

כמובן שהתגובה לא אחרה לבוא. הזעם, התוקפנות ואפילו האלימות שלה יצאו ישר. באיומים, בצעקות, ובאמירות קשות ובוטות, שהיא תלחם בי, ושכולם יסבלו אם אני אלחם בה. שהיא לא תוותר בחיים. שאין שום סיכוי שיקחו ממנה את הילדים ושאפילו מאמהות נרקומניות בקושי לוקחים את הילדים...

ואני חשבתי שוב על הדברים. ועל העולם העקום שבו אנחנו חיים. כמה עיוות יש בתפיסה הזו האוטומטית שבגירושין הילדים נשארים עם אמא שלהם, ומיד נשללות הזכויות מהאב, לא משנה מי מהם תפקד יותר טוב, ומהי טובתם של הילדים. ואיך זה שלמרות כל העצב, היא בעצם צודקת, כי הסיכויים שבית משפט ישנה את המשמורת, ויעביר אותה אלי הם כל כך קלושים, שאין בכלל מקום להתחיל בכזה מהלך.

יומיים הסתובבתי עם סלע שמונח לי על החזה. בקושי נשמתי, בקושי אכלתי, הרגשתי שאני סוחב עלי את משקלו של העולם. והיום החלטתי לשחרר אותו. לשחרר כי אין טעם לסחוב כאלה סלעים. אם אין לי דרך אמיתית לשנות את הדברים אין טעם להתחיל ולפסוע בשביל. והמציאות היא כזו. גם אם היא עקומה, איומה, כואבת ודורשת שינוי. יכול להיות שהמכתב ישנה אצלה, ולו לפרק זמן, את ההתייחסות לילדים. ימחיש לה שקיימת גם אפשרות אחרת.  ואולי לא. נראה שאין לי הרבה ברירות, ואאלץ פשוט להמשיך ולייצר בחלק שלי מציאות נורמלית ויציבה, ולהשקיף מהצד בדאגה על מה שקורה אצלה.

מדינה עקומה. עולם עקום. באסה.

אתמול בלילה שוב חתכו את כל ארבעת צמיגי המכונית שלי. הפעם הזו הייתה אפילו קצת מפחידה. המכונית חונה מול פתח הבית. מרחק חמישה מטר לכל היותר, ומול חלון הסלון הפתוח. הילדים היו אצלי. בשעה 11 בלילה בערך שמעתי רעש חזק מכיוון המכונית, ויצאתי במהירות. הספקתי לשמוע את האויר יוצא מצמיג מנופח, אבל באופן מוזר לא הבחנתי באף אחד, למרות שהיה ברור שרק לפני שניות מעטות מישהו חתך את הצמיג. הסתובבתי סביב המכונית וראיתי ששלושה מבין ארבעת הגלגלים חתוכים והרביעי כנראה לא הספיקו. הפרעתי להם באמצע.

התקשרתי למוקד המשטרה. חשבתי שישלחו ניידת כי מי שעשה את זה כנראה נמצא בקרבת מקום. הרי זה בוצע הרגע. אם היו לי אילו שהן תקוות הן התנפצו אל מול אדישות השוטרת במוקד המשטרה, שאמרה שאם לא ראיתי אף אחד אז אין טעם אפילו לשלוח ניידת, והסכימה "לפתוח קריאה", כאילו הם טכנאים של בזק.

התקשרתי לאקסית כי הרגשתי מאוד לא נח שהילדים ישנו אצלי הלילה. ביקשתי שתבוא לקחת אותם אליה. היא, כמובן, דחתה את פנייתי, ואמרה שלא נראה לה שמישהו יפגע בהם, ובטח מי שעשה את זה ברח. דיברתי עם הסופרת שהייתה חסרת אונים כמוני, והציעה שתבוא לקחת אותי עם הילדים אליה. חשבתי שזה לא נכון פתאום לנחות אצלה כולם, גם בנסיבות האלה. הרגשתי את הדאגה שלה משם. לפעמים זה יותר קשה לדעת שמשהו קרה למישהו שאתה אוהב, ואתה לא נמצא לידו ויכול לנסות לעזור.

למרות שאני לא אדם פחדן בדרך כלל, בגלל הילדים שישנו, פשוט נעלתי היטב את כל פתחי הבית, חלונות ודלתות, לפני שהלכתי, באחת לפנות בוקר, לישון מעט.

בבוקר קמתי בשש ועשרים ויצאתי לראות מה קורה עם הג'יפ. מסתבר שמי שעשה את זה חזר להשלים את העבודה וחתך גם את הצמיג הרביעי. חזרתי לבית, כדי להכין ארוחות לילדים לבית הספר. בשבע הערתי אותם כרגיל, והכנתי אותם, ורק אמרתי להם שאמא שלהם תבוא לקחת אותם כי יש לי סידור לעשות על הבוקר.

ועכשיו, עוד יום שלם שהלך לו. להזמין גרר, להחליף ארבעה צמיגים. ללכת למשטרה להגיש תלונה, כאילו שעוד קיימת תקווה שהם יעשו משהו.

המערכות במדינה הזו קורסות. את מערכת המשפט אני מכיר מקרוב ויודע שרמתה מתחת לכל ביקורת. לא פעם אני פשוט מרחם על מי שנזקק לפנות לבתי המשפט. מערכת עמוסה, קצרת רוח, בינונית ברמתה (במקרה הטוב), ואף מושחתת במקרה הרע. מערכת השלטון נראית כפני המנהיגים (שללא כל ספק אינם ראויים כלל לתואר הזה), וכך גם המשטרה שמבקשת מהאזרח לערוך עבורה את החקירות, למצוא את העבריינים ולהגיש לה אותם על המוכן. הפשיעה משתוללת ברחובות, ואין פוצה פה ומצפצף. לא ירחק היום שהאזרח יבין שאין לו מזור ממערכות השלטון, ואז יאלץ לדאוג לעצמו, והדרך למדינת אנרכיה קצרה מאוד.

אינני יודע מי עומד, פעם שנייה בתוך שבועיים, מאחרי חיתוך צמיגי המכונית שלי. אינני יודע גם למה. אני משער שזה כנראה קשור בבית שאני שוכר, שמתנהל לגביו משפט בין יורשים, וככל הנראה מישהו רוצה שאצא מכאן. פשוט אף אחד לא פנה אלי, לא דיבר איתי, לא הזהיר, לא נתן לי להבין שמשהו שעשיתי פוגע במישהו וכדאי שאפסיק. ולכן הקשר היחידי שאני מצליח לקשור זה לבית הזה שתכננתי ממילא לעזוב ביום חמישי הקרוב.

עכשיו אאלץ להיות החוקר של עצמי. להציב מצלמות, ולחשוב על פתרונות כיצד למנוע את המקרה הבא, או לכל הפחות שבפעם הבאה אקבל רמז לזהות העומד מאחרי המעשה. במדינה מתוקנת לא הייתי נזקק לכל אלה. במדינה מתוקנת המשטרה הייתה מגיעה כאשר קראתי לה. במדינה מתוקנת המשטרה הייתה מציבה מצלמות כאלה, ומבצעת את החקירה בעצמה. אבל מי אמר שאנחנו מדינה מתוקנת. מי אמר שאנחנו מדינה בכלל...