הקונפורמיסט

יומיים אחרי והראיה עוד מטושטשת. אז תסלחו לי אם יש שגיאות כתיב. מזל שאני יודע היכן האותיות ממוקמות על המקלדת.

הניתוח ממש קצר. חמש דקות וזהו. לשתי העיניים. לא מרגישים כמעט כלום. משום מה בעין ימין זה הרגיש לי יותר. אבל נסבל בהחלט. הקושי התחיל כשחזרנו הביתה. נעסתי איתה. ועד הרגע האחרון ניסתה לומר לי שאני לא חייב שאוהבת אותי ככה. עם המשקפיים. היא נורא חששה. חששה שיכאב. חששה מהסיכונים. ואני החלטתי שאני עושה את הניתוח ויהיא מה. ידעתי שאם אדחה שוב, אז לא אעשה.

אחרי הניתוח, הזמינו אותה לחדר (ההתאוששות) והסבירו לה ולי איזה טיפות צריך להזליף לעיניים, וכל כמה זמן. ואז נסענו הביתה. כשהגענו הביתה התחילו הכאבים. תחושת צריבה איומה. ושום דבר לא עוזר להעביר את זה. לא כדור נגד כאבים, לא הטיפות, כלום. ומחכים שעה אחרי שעה שפשוט הזמן יעבור כדי שאפשר יהיה לקחת כדור שינה (שגם אותו הם סיפקו) וללכת לישון. היא הייתה נורא לחוצה. הרגישה חוסר אונים, שלא יכולה להקל עלי. ניסתה להעביר אלי אנרגיה. לעשות לי הילינג, מסג' במקומות שונים בגוף. אבל האמת שפשוט היה צריך לסבול את הכאבים בשקט ולחכות שזה יעבור. כי באמת לא היה מה לעשות. באחת עשרה בלילה לקחתי כדור שינה, וכעבור כחצי שעה הצלחתי להירדם. בבוקר כבר קמתי כאילו כלום. אין כאבים, אין צריבה, כלום.

נסענו שוב לירושלים לביקורת. הרופא הסתכל, אמר שהכל בסדר, וחזרנו הביתה. לשישי שבת שלנו. לשקט. לאהבה, ולשלווה. הילדים שלי היו עם גרושתי (אמורים היו, לפחות), ושלה היו עם אבא שלהן. סיימנו להכין את הבית שלה. שכשהבנות יגיעו הן ירגישו נעים וטוב. ואנחנו בשיגרה של אחרי ניתוח. אני אוהב כל כך את השבתות האלה איתה. מרגיש איתה כל כך טוב ונעים. בערב גלגלנו לנו סושי לפני שהלכנו לישון, ודיברנו על החלומות שלנו. איך הכל משתלב לו. ולאט לאט הדברים יקרמו להם עור וגידים. אני מקווה שהדברים שלה יתייצבו להם. והסערות יעלמו. ונוכל יחד לממש את האהבה שלנו. כי אהבה כזו לא מוצאים לפעמים חיים שלמים.

ורק עם הילדים שלי הדברים לא הולכים כמו שצריך. גרושתי כבר מזה זמן מתייחסת אליהם בצורה אינסטרומנטלית לחלוטין. נראה לי שהיא לא רוצה לוותר עליהם רק בגלל שהם הפכו להיות מקור הכנסה. שאם ילכו אלי, אז לא תוכל לקבל ממני יותר כסף כצן שהיא מקבלת. כל ויכוח שלה איתי היא דואגת לעשות ליד הילדים. וכל שטות היא הופכת למלחמה. לא משנה כמה היא מקבלת, אף פעם זה לא מספיק לה. אין חודש שהיא לא מקבלת ממני הרבה יותר מסכום המזונות הגבוה ממילא שאני משלם לה. ותמיד היא רוצה עוד. עכשיו כשהיא לא עובדת אז בכלל. אילו לפחות הייתה מתנהגת כמו אמא. בשישי שבת הזה במקום להיות עם הילדים, היא השאירה את שלושת הגדולים אצל ההורים שלה, ואת הקטנה לבד עם האופר בבית, והלכה אל החבר שלה. והם ממש כמו חתולים עזובים. שומע את הדברים והלב שלי נשבר. עומד די חסר אונים ויודע שאין לי מה לדבר איתה כי זה ממילא יפול על אוזניים ערלות. רק תוהה מתי יגיע הרגע הזה שאוכל לקחת אותם אלי. כדי שגם החיים שלהם יסתדרו ויתייצבו. איך היא לא מבינה את הנזק שנגרם להם. היא מתנהגת כמו ילדה קטנה. רק היא לעצמה. וכל היתר מטרד שצריך לראות איך הוא מפריע הכי פחות לצרכים ולתכניות שלה. עוד יהיו לי הרבה ימים עצובים בגלל זה. מקווה שיום אחד תקבל החלטה שהיא מוותרת עליהם. שהאנוכיות שלה תגיע למקום הזה. שתחיה רק לעצמה. כך יטב לכולם.

אתמול עשיתי בדיקות התאמה לניתוח להסרת משקפיים. ואחרי ארבע שעות של בדיקות ד"ר לוינגר החליט שאני מתאים לניתוח מסוג לאסק. זה ניתוח בשיטה השמרנית יותר, בו משייפים את הקרניות מבחוץ (לדבריו הניתוח הזה מבוצע ע"י טייסי חיל האוויר והאסטרונאוטים של נאסא - זה ממש הפיח בי תקוות להסבה מקצועית. אולי עוד אגיע לירח ). ההחלמה ממנו קצת יותר ארוכה. בערך חמישה ימים במקום שלוש שעות בשיטות החדשות. חוץ מזה אני צפוי לסבול קצת כאבים למשך שלושה ימים. קבעתי תור לניתוח: 14 לאוגוסט בצהריים. זה יוצא יום חמישי. כך אוכל לסבול בשקט בבית את הימים הראשונים של הניתוח. האמת, לא מטריד אותי בכלל הכאב. מהם שלושה ימים לעומת הנצח? אני כבר מחכה לזה. סוף סוף, אחרי כמעט שלושים שנה עם משקפיים (מכתה ו'), להסיר אותם נראה לי כמו שיפור דרמטי באיכות החיים. חוץ מזה שהוא הבטיח שאראה יותר טוב מאשר אני רואה היום עם משקפיים. מהניסיון של גרושתי שעשתה את אותו ניתוח אצלו לפני כשנתיים זה נכון. אחרי הניתוח הראיה שלה הייתה יותר טובה מ-6:6.

אחרי הניתוח יהיו לי קצת מגבלות למשך כשלושה שבועות, כמו לא להיכנס לבריכה. אמנם זו תקופה שאני אהיה עם הילדים, אבל מצד שני, אין לי זמן אחר לעשות את הניתוח, והחלטתי שזה הזמן לפרגן לעצמי, גם אם זה יבוא קצת על חשבון אחרים.

ה"אחות" ממשיכה להעיק. אתמול כבר הגיע ממנה מכתב במייל, וטלפונים מלווים בבכי. היא לא מבינה איך זה יכול להיות שאני רוצה להיפרד ממנה, וחושבת שהכל קשור לזה שאני עובר משבר קשה בעקבות סיום הליך הגירושין. אפילו רצתה ללכת לדבר עם הפסיכולוג שלי (שכמובן, לא היה מדבר איתה בשום מקרה). ביקשה שאחשוב שוב על הדברים, ושניפגש אחרי שאני חוזר מחו"ל. זה די מבאס ההתנהגות שלה. גם ככה פרידות הן קשות, גם בלי שהיא תאחז כך בדבר שכבר נגמר. אני יכול להבין את הכאב שלה. זה ממש לא נעים כשמישהו שאתה אוהב אומר לך שהוא לא מרגיש את אותו דבר ורוצה להיפרד. אבל מה הטעם להיאחז בדבר שכבר לא קיים? אחרי שיחה של כמעט שעה בטלפון, אמרתי לה שאין לי בעיה להיפגש איתה אחרי שאחזור מחו"ל, אבל שלא תפתח שום ציפיות כי לא ישתנה שום דבר. אני יודע מה אני מרגיש, וזה לא עניין של משבר חולף. זה פשוט נגמר. חשבתי שעם כל אי הנעימות לומר את הדברים אני צריך להיות ברור איתה. לא בא לי לגרור את הדברים סתם. גם אין בזה טעם. ניסיתי לא להיות נוקשה איתה, כי אני לא רוצה לפגוע בה סתם. אבל יחד עם זאת גם הייתי מאוד ברור בשיחה. אני מניח שהזמן יעשה את שלו גם כאן.

וחוץ מזה, ממש מחכה כבר להיות על המטוס בדרך לחופשה.