הקונפורמיסט

היא אומרת לי שהפסקתי להאמין. שאני כבר לא בעולם שלה. לא מאמין בדרך, לא מאמין בעצמי, בקיצור לא מאמין...

קשה לה עם זה. עם חוסר האמונה שלי. שהדברים יסתדרו. שמספיק כח האמונה וחשיבה חיובית. שצריך לראות מעבר לדברים. מעבר לקשיים. ושבלעדי זה אני חוסם את היכולת לקבל. את היכולת שהטוב יגיע.

הרבה שיחות היו לנו על כך לאחרונה. אני מסכים שהתעייפתי מההמתנה, ובמידה רבה, הספקות המכרסמים בי יצרו חור די גדול באמונה שהייתה פעם. לפעמים אני מביט בה ולא מצליח להבין מה מניע אותה וכיצד היא מקבלת בשלווה כל דבר.

השנה האחרונה הייתה לנו קשה. אירוע רדף אירוע. המטלות שלקחנו על עצמנו היו רבות. אולי רבות מדי. הלחץ הכלכלי גבר מאוד. העסק בחו"ל נסגר. גם לסגור אותו עלה די הרבה כסף. המכבסה גזלה מאיתנו המון מאמצים אנרגיה וכסף. גם היא נמכרה בסופו של יום. ברקע קשיים של אנשים קרובים, מחלות, פרידות ומה לא.

"זוכר את הבית ממול" היא אומרת, ומתכוונת לבית שמצאנו כשהיא רק חזרה מחו"ל, "ואיך תסביר שבדיוק כשהיינו צריכים כסף הגיע קונה לבניין?" המשיכה ושאלה. "תחשוב על המשטרה בסיבוב שהופיעה אחרי שאמרת משטרה". זה נכון, הרבה דברים התרחשו בתיזמון שקשה לפטור אותו רק בצירוף מקרים. אבל יחד איתם יש ימים שאני לא יודע איך הם יסתיימו ומה יתרחש ביום שלמחרת. 

כבר שבועיים היא צריכה לקבל החלטה בקשר לעצמה. "איך את יכולה להישאר אדישה?" אני מקשה אתמול בלילה, כשישבנו לרגע בשקט, בחצר, מרגישים את הרוח הלילית מלטפת. "אני לא אדישה. אני פועלת. רק בדרך שלי" ענתה בדרכה השלווה, שלאחרונה מצליחה לייצר אצלי יותר חרדה מרוגע.

"במה אתה מאמין?" הוא שאל אותי אתמול בדרך לאימון הכדורגל שלו. "אנחנו לא עושים קבלת שבת, אתה לא צם ביום כיפור, אז במה אתה מאמין?" חזר ושאל.

עוד ארבעה חודשים יש לגדול שלי בר מצווה. אחרי החגים הוא כבר צריך להתחיל ללמוד לקראת העלייה לתורה. אני בגילו למדתי עם סבא שלי ז"ל שהיה רב. הוא הקליט את עצמו ואני שמעתי אותו בטייפ קסטות וחזרתי על הניגון. כעת אני צריך לדבר עם אמא שלו כדי לתאם איתה את כל העניין. באיזה בית כנסת, מי ילמד ובכלל. אירוע אני מקווה שלא נעשה. דיברתי איתו הוא מעדיף שנעשה טיול כדורגל או משהו בסגנון. אבל אני תלוי בעניין הזה גם באקסית. אין לי כל כוונה להתווכח בעניין הזה על כלום, אלא לנסות לזרום עם כולם כדי שיהיו כמה שפחות חיכוכים סביב האירוע. אני מקווה שאין לה תכניות גרנדיוזיות כי ממש לא בא לי.

נראה שעניין הבר מצווה גרם לחברים שלו לקבוצת הכדורגל להחליט השנה שהם צמים ולא נוסעים באופניים. הוא עדיין מתלבט עם העניין ושאל אותי מה אני חושב. אמרתי לו שאני לא מאמין בזה. ואז הוא שאל במה אני מאמין.

אני לא מאמין בטקסים וגם לא ממש בסמלים. ניסיתי להסביר לו שאמונה וטוב באים מבפנים. מהאמונה הפנימית בטוב. לא צריך להאמין באלוהים, או להיות דתי כדי לקיים מצוות חשובות. אם הדברים באים מתוכך אתה יכול לעשות חסד, לעזור לחלשים, לתרום לעניים להימנע מעבירות, ואין צורך באמונה דתית בשביל זה. בגלל זה אני לא מאמין גם שצום יום הכיפורים דרוש בשביל לכפר על חטאים ועבירות. צריך להימנע מביצועם כל השנה, ואם בטעות עשית מעשה אסור צריך לפעול כדי לתקן את המשגה.

"אבל אני אהבתי שעשינו קבלת שבת. כשהיית עם אמא היינו עושים" ניסה בכל זאת. "עשיתי את זה בגלל שהיא ביקשה וכיבדתי את האמונה שלה" השבתי וחשבתי בלב שזו תשובה לא כל כך טובה, כי אם כיבדתי את האמונה שלה, אז למה אני לא מכבד את שלו. מאידך, יש דברים שעושים כשחיים עם בן זוג, שאחר כך לא ממשיכים בהם, גם אם הילדים מבקשים. העובדה שהיא שומרת על מסורת לא מנעה ממנה לעשות דברים שלפי האמונה הם חמורים ביותר והעונש בגינם הוא נורא. זו בדיוק האמונה הסלקטיבית שאני סולד ממנה.

אני גם לא כופה את דעתי. "תאמין במה שאתה חושב. זה בסדר" השבתי לו. אבל חשוב לי שיבין את המהות של הדברים. לא באמת אכפת לי אם הוא יהיה איש טוב כי הוא מאמין באלוהים ובשכר ועונש או כי יבין שמה שנכון שצריך לעשות טוב ולא להרע, מתוך שכנוע פנימי. העיקר שיצמח ויהיה אדם חיובי. כמו שאני מכיר אותו אין אפשרות אחרת.

אז לכל מי שצם, אני מאחל צום קל. ושיום הכיפורים יעבור עלינו בשקט, וגמר חתימה טובה.

בחודשים האחרונים לא כתבתי הרבה. זאת אומרת לא כתבתי כאן הרבה, והאמת גם לא בפרוייקט הנוסף שחלקו כבר פורסם במקום אחר. כי בעבודה אני כותב כל יום די הרבה, אבל אני לא בטוח שזה נחשב. כי בעבודה זה לצרכים אחרים, וגם אם צריך "מוזה" לעיתים כדי שהכתיבה בעבודה תצא ברמה גבוהה, עדיין זו כתיבה מסוג אחר. אין בה הרבה רגש. לפעמים הוא נחבא בפינות כאלה ואחרות אבל ככלל היא כתיבה תכליתית, מקצועית, יש לה מטרה, צריך לשכנע את מי שקורא בצדקת הטענות שטענתי בשם מי שאני מייצג. למעשה זה הסיפור שלו, של הלקוח, לא שלי. אני רק יודע להביא את הדברים ולכתוב אותם בשפה הנכונה.

כאן הכתיבה היא אחרת. כאן אני מביא את עצמי, את המחשבות, את הרגשות, ההתלבטויות. ובחודשים האחרונים משהו נעצר. לא היה בי עוד את הצורך הזה לכתוב כאן. ולא בגלל שלא התרחשו דברים בחיי. נראה שהחיים שלי כל כך דינמיים שההתרחשויות לא מפסיקות. ואם הייתי כותב על כל מה שמתרחש יכולתי למלא אינספור עמודים. אלא שמשהו פתאום פסק. וגם כאשר הייתי נכנס לישרא בשביל לקרוא אחרים, ופותח את מסך העריכה אצלי, עדיין לא הייתה נכתבת אפילו לא המילה הראשונה.

חשבתי על כך לאחרונה. ואפילו חזרתי וקראתי חלק מהפוסטים שנכתבו כאן. אני יודע שהכתיבה החלה כחלק מתהליך ההתמודדות שעברתי עם עצמי. והכתיבה עזרה לי מאוד, גם לפרוק חלק מהדברים, וגם בעצם ההעלאה שלהם על הכתב היה יותר קל להכיר בהם ולהתמודד עימם. אז אולי היום התמיכות שלי הם אחרות, שלא דורשות דווקא את המדיום הזה? ואולי סתם מדובר במעצור כתיבה. היום יש לי את הסופרת ואני יכול לדבר איתה על הכל. יש עם מי לחלוק, יש עם מי להתייעץ, ויש על מי לסמוך. ובכל זאת, הכתיבה כאן הייתה גם אחרי שהכרתי את הסופרת. ויש בה משהו אישי, שנעשה בשבילי. אז מדוע זה נעצר? יתכן שמדובר בעניין של תקופות. כך למשל יש תקופות שאני קורא המון ספרי קריאה. מצליח לסיים אותם במהירות ומיד עובר לספר הבא. ויש תקופות בהן אני לא מצליח לקרוא עמוד. מעניין שבתקופה הזו גם לקרוא הרבה אני לא מצליח. השנה בסה"כ שלושה ספרים, ואני עדיין די תקוע ב"אשה בורחת מבשורה" שהולך בקצב של צב, ואפילו "מדריך לטרמפיסט בגלקסיה", שהתחלתי במקביל, לא זז.

אני חושב שהסיבה העיקרית זה הלחץ שבו החיים שלי נתונים בתקופה האחרונה, וזה הדבר העיקרי שמשפיע. המחשבות סובבות סביב דאגות הפרנסה, ועניינים אחרים שמעיקים ומספקים לסופרת ולי תעסוקה. זה לא משאיר הרבה פנאי לחשוב על דברים אחרים. נראה לי שיותר מהכל אני צריך חופש כדי לפנות את המחשבה, ולנקות את הראש מהצרות. אבל כרגע זה לא נראה באופק. אולי נצליח בחגים לצאת לחופשה היכן שהוא רחוק מכולם. אני לא בטוח שרק חופשה יכולה לעזור. אני זוכר את התקופה שנסעתי לבד ליוון, ואת מה שעברתי שם. עברו מאז שנתיים. הנסיעה הזו היוותה עבורי קו גבול. אחרי אותה נסיעה הותרתי מאחרי הרבה מהדברים שהטרידו אותי עד אז, ובאיזה שהוא מקום נפתחה לי אז הדלת לחיים חדשים ואחרים. אני חושב שאני צריך לחזור עם המחשבה ליוון. לחוף בלוטראקי, לשקט ולבהירות המחשבה שהייתה לי על החוף באותו יום בצהריים. מאותו רגע הפסיקו הקולות להתרוצץ בראשי. הפסקתי לדבר עם עצמי, ולנהל עם עצמי דיונים בראש בקשר למעשים ולמחשבות שלי. אולי בכל זאת אקח יום אחד כדי למצוא לי כמה שעות, רק לעצמי, בשביל לנקות את המחשבות, ואת הקולות, ולחזור לשקט שהיה לי אחרי יוון.