הקונפורמיסט

"אתה יודע שאני יכולה לשתות הרבה. אלכוהול לא משפיע עלי" אמרה לי בחיוך. ישבנו בבר חשוך, עם מוסיקה נחמדה וחשבתי שהגיע הזמן לנסות ולבדוק את המיתוס. אחרי בירה אחת ושני צ'ייסרים כנראה שהמיתוס כבר קצת נסדק כי הלשון התחילה להשתחרר הצחוק גבר וסימנים ברורים של התמסטלות נראו ברקע. "שלך יותר גדול" ענתה לשאלה שלא הייתה קשורה לתשובה. צחקתי. "זה לא חשוב לי בכלל וזה לא מה ששאלתי" אמרתי לה. "טוב רציתי להוריד את זה מהשולחן" ענתה. עוד לגימה מכוס בירה נוספת וצ'ייסר נוסף סיימו את המנה בשבילה. "תזמין חשבון. נהייתי חננה" אמרה לי. ומיהרתי לסמן לברמנית כדי שאפשר יהיה להציל עוד משהו מהלילה הזה. קצת אלכוהול מוסיף בדרך כלל לחרמנות, הרבה אלכוהול הורג אותה. "לא יודעת מה קרה לי באמת נהייתי חננה" חזרה והתנצלה בדרך למכונית. נכנסנו למכונית ונסענו במהירות הביתה.

עד שהגענו חלק מהאדים כבר התפוגגו קצת אבל נשאר מספיק בשביל להגיע למיטה באוירה הנכונה. "אתה לא מבין מה אתה עושה לי בגוף" אמרה לי, "אני בכלל לא כאן, אני מרחפת". כנראה שלאלכוהול יש תרומה כלשהי. הכל יותר משוחרר, יותר נועז, מערפל תחושות, ומחדד אחרות. לא יודע אם זה רק האלכוהול, או שנוספו לזה גם הקרבה, האוירה והאינטימיות שחווינו יחד באותו ערב, אבל אין ספק שהלילה היה אחד מהמיוחדים והמסעירים. התחושות איתה תמיד מיוחדות. חננה או לא חננה, היא עושה לי את זה ביג טיים.

"תעצור עכשיו. עכשיו תעצור, לא מעניין אותי איפה. רד מהאוטוסטרדה עכשיו ותמצא מקום". כך היא אמרה, ספק פקדה, בדרך חזרה מעיר הבירה באירופה, על הדרך המהירה לצפון המדינה בה שהינו.

"אתה חייב לכתוב פוסט על סקס" אמרה לי לפני כשבועיים כשהפוסט שלי על הטיפול הזוגי הופיע למשך כמעט יומיים בדף הבית של נענע. "לא רוצה" השבתי. "לא אוהב לשתף אחרים. זה לא שייך להם". אני, כנראה בניגוד להרבה מבני מיני, לא אוהב לספר לחברה. דרך אגב התברר לי כי בנות כן נוהגות לספר. לספר לחברות. עם יותר פרטים, פחות פרטים, וגם נותנות ציונים. גם היא סיפרה.

ירדתי מהאוטוסטרדה ביציאה הראשונה. לא ידעתי אפילו לאן, ונסעתי לפי הריח לכיוון איזור התעשייה של העיר הקרובה. סיבוב קצר. מזל שכל המקומות נסגרים לא יותר מאוחר משש בערב. וכך, לא רחוק מסוכנות BMW המקומית, על כביש צדדי, עברנו למושב האחורי. היה סקס מעולה. פראי ויצרי. הרבה תשוקה הייתה שם. וזה היה אחרי כמה ימים של עבודה קשה כל כך שכאשר חזרנו לחדר בקושי יכולנו להרים את הראש.

זה התחיל ביציאה מעיר הבירה. "עשיתי לך הפתעה" אמרה לי כשיצאה מהחנות אליה נכנסה שעה אחת קודם לכן. לפי טון הדברים כבר הבנתי למה היא מתכוונת. היא עברה למושב האחורי עם השקיות והחלה להתפשט. "אל תציץ" אמרה. לא הצצתי אבל ידעתי כבר מה ההפתעה. "ככה זה כשאתה קורא בבלוג" אמרה לי. "אי אפשר להפתיע אותך באמת". היא המשיכה וזה לקח לה די הרבה זמן. קונסטרוקציה מסובכת היא בחרה. "אוף, בטוח שגבר המציא את זה" אמרה כשהסתבכה עם הרצועות של הביריות שרכשה. אחרי כמעט שעה, עברה חזרה למושב הקדמי. "זהו, עכשיו הכל בסדר" אמרה, עם חיוך שובב על השפתיים. "כדאי לך להגיע מהר לצימר שלנו" הוסיפה. ואני שלא יכולתי באמת להתאפק, כבר שלחתי ידיים. מזל שאני יכול להתרכז גם בזה וגם בנהיגה על אוטוסטרדה במהירות של 140 קמ"ש. הקולות שהשמיעה וההתפתלויות שלה סביב היד שלי רמזו על זה שהיא לא תוכל להחזיק מעמד עד היעד שהיה רחוק עוד שעתיים נסיעה.

"איך אמרתי לך לרדת מהאוטוסטרדה" הזכירה לי שוב הבוקר. "עכשיו תרד" חזרה וחיקתה את עצמה. "תזהרי" אמרתי לה, "אם תחזרי על זה יותר מדי אני עוד אכתוב על זה פוסט". "תכתוב, זה דווקא יעשה לי נעים" אמרה. "אתה אף פעם לא כותב על סקס".

היא משכה לי את היד בכח והוציאה אותה מבין רגליה. "די לא יכולה יותר. לא רוצה לגמור כבר". היא הידקה את רגליה, וגחנה אלי. ליטופים עדינים סביב חלצי הבהירו לה את המצב. ובלי הרבה שהיות היא פתחה את מכנסי, והחלה ללקק ולמצוץ. הגרגורים החרישיים שלי נבלעו בנהמות העונג שהיא השמיעה. "יכולה לגמור רק מזה" אמרה לי כשלקחה רגע לנשום.

לפני שהכרתי אותה, חשבתי שאין מה לעשות אבל אלוהים כנראה ברא אותנו שונים. גברים עם תשוקה מינית שלא יודעת שובע, ונשים שמספיק להם פעם ב... האמת, לא הבנתי איך יכול להיות שהטבע יצר כזו דיסהרמוניה. אבל הנחתי שיכול להיות שזו תולדה של שנים של התניה חברתית וחינוך דפוק. עד שהכרתי אותה. ופעם ראשונה שאני עם מישהי שרוצה כמוני. זה מדהים. "יא בן אחת" אני נוהג להתבדח איתה כשהיא רוצה הפסקת סיגריה אחרי, והופכת רעבה.

החזרתי את היד למקום שבו היא הייתה קודם. בין רגליה. והמשכתי לגעת בה היכן שהפכה רטובה כמו מעיין. הנשימות והנשיפות הפכו תכופות יותר. "תעצור עכשיו. עכשיו תעצור, לא מעניין אותי איפה. רד מהאוטוסטרדה עכשיו ותמצא מקום". "מה קרה נשמה. אין לך סבלנות. לא בוער שום דבר" התגריתי בה. "אין כאן איפה לעצור". "זה לא מעניין אותי. עכשיו אתה יורד מהאוטסטרדה ועוצר". ירדתי ביציאה הקרובה...

"זה רק בגלל הסקס" נוהגת להתבדח איתי. "רק בגלל זה אני איתך". ואני יודע שזה לא רק בגלל זה. כמו שאני איתה לא רק בגלל הסקס. שכמה שהוא טוב, הוא רק חלק ממערכת היחסים היפה הזו. ואני שמח על כך שגם הסקס איתה, כמו יתר הדברים, הוא טוב כמו שהוא.  

נוסעים לסופ"ש יחד. היא יזמה, מצאה מקום (מדהים) דיברה, המתינה לקבל תשובה חיובית והזמינה. ובתחילת השבוע הזה אמרה לי "השבוע בלי סקס". "למה" שאלתי אותה. מנסה להבין מה מאחרי המילים. "לא יכולה להסביר כרגע" אמרה, אבל תבטח בי. ברור שאני בוטח בה. גם החלטתי לזרום איתה. יודע שכשיגיע הזמן הנכון היא גם תסביר ותוציא את המילים. לפעמים קשה לה לשים את המילים שיתארו את המחשבות שלה. את שלל העולמות הפנימיים שלה. את המורכבות שזורמת בתוכה. ואני יודע שלכל דבר יש את הזמן הנכון שלו. ולא מתעלם ממנו. רק נותן לה את המרחב שלה, ולבחור את העיתוי שנכון לה. כי אני יודע שעוד קשה לה להכניס אותי כל כך עמוק פנימה. ולפעמים אפילו מפחיד לה. אחרי יומיים ניסתה להסביר. הסבר מורכב. רוחני. נפשי. הבנתי (חלק...), ושוב חשבתי שהכי נכון לזרום עם מה שהחליטה. והרגיש לי הכי נח בעולם. אפילו שהיא כבר רמזה שאולי הספיק לה, חשבתי שנכון להמשיך עם ההחלטה שלה עד הסוף. וללמוד ממנה את כל מה שאפשר. שאפשר בזמן הזה להרגיש דברים אחרים בלי ההטיה של הסקס. להעמיק את החברות. לשמוע דברים שלפעמים הרעש של הסקס והתשוקה מסתירים. ולא היה קשה בכלל. אפילו לא מוזר. פשוט זרם ככה בלי. משהו בחיבור איתה מרגיש כל כך נכון וטוב. חיבור כזה שנמצא בהרבה מימדים. שאם במימד אחד לרגע עושים פסק זמן, יש את המימדים האחרים שממלאים ומשלימים, כך שלא מרגישים חוסר.

היום נוסעים. נוסעים יחד. מין פרומו לנסיעה ארוכה יותר שמתוכננת לעוד שבוע. וזה מרגש וממלא ציפיות. שינוי מקום. שינוי אווירה. וכל ההפרעות שיכולות היו להיות (בעיקר עם האקסים) הסתדרו להם כבר אתמול. כאילו הכל התכונן והתארגן כדי לתת לנו את הזמן והמרחב שלנו.

ואפרופו הפרעות. אתמול החליטה גרושתי להזמין את עצמה אלי (כשלקחתי את הילדים). וזה היה לי כל כך מוזר ולא נח. מין פלישה למרחב הפרטי שלי. ומרגע שנכנסה אלי הביתה הרגשתי חוסר נוחות מדהים ורק רציתי שתלך. הנוכחות שלה אצלי ממש הפריעה לי. גרמה לי למתח ולחוסר שקט. הרגשתי כאילו היא חודרת לי לתוך הנשמה. ותמיד יש לה שאלות מעצבנות "מה זה" "ולמה ככה" ועצות שכבר לא זקוק להן. נתתי לה להרגיש לא נח אצלי. ובאמת היא הבינה. ואחרי כמה דקות נפרדה מהילדים והלכה. השלווה חזרה אלי. הילדים שיחקו. הלכנו לבקר את השכנים שממול, והסדר שלי, הזרימה שלי והאנרגיות הטובות עם הילדים, איתה, ובכלל הכל נראה כאילו נמצא במקום הנכון שלו.

היום נוסעים. ויהיה הכי טוב שיכול להיות.