הקונפורמיסט

קראתי את הפוסט האחרון שכתבתי, וכאילו הייתה שם נבואה לעתיד להתרחש.

אנחנו צריכים לפנות את הבית ששכרנו. המשכירים הודיעו על הקדמת שובם מחו"ל, ויש להם סעיף בחוזה שמאפשר להם להודיע על פינוי 3 חודשים מראש. אז כך באמצע שנת הלימודים מצאנו את עצמנו מחפשים בית חדש.

וכנראה ששעת משבר מציפה את כל מה שנקבר כשאין זמן לדבר או להסכים. פתאום נחשפו הפערים במחשבה, הפערים בהסכמה, הפערים בציפיות או ברצונות.

הסופרת רוצה לשמור על ההפרדה בין שלה לשלי. הם גדולים, זקוקים לפרטיות שלהם, רגילים לגדול בשניים, ולא בארבע או שש, קשה להם עם הרעש, יש פער גילאים. היא רוצה שירגישו בית, מפחדת לאבד אותם. חיה את ההרגשה שלה, כשהיא הייתה ילדה להורים גרושים.

אני רוצה לחבר. קשה לי עם זה ששתי משפחות חיות באותו בית אבל בעצם נפרדות זו מזו. החיבור הוא רק של הסופרת ושלי. הילדים נפגשים לפעמים, אבל בגלל שזה לא קורה הרבה אז הם מקטרים זה על זה, כשמישהו נמצא בימים של האחר. הם לא מתרגלים לנוכחות של האחר. לא מקבלים אותה. קשה לי להמשיך בדרך הזו. לא מאמין בה. איך אפשר לחיות באותו בית עם אחרים כשמתעלמים מקיומם? כאילו שהם יעלמו בדרך הזו. נכון זה שינוי, אבל החיים השתנו, וצריך להתמודד עם השינוי לא לברוח ממנו.

כל זה קרה על רקע בית אחד שראינו, ויש בו די חדרים לכולם, אבל הסערה נולדה על רקע חלוקת החדרים. האם חלוקה מפרידה או חלוקה שמערבבת את הילדים. האם להותיר את הקטנות שלי (שגדלות בינתיים ורוצות מאוד להיפרד) בחדר אחד, או שאפשר לתת לכל אחד חדר.

"צריך להתחשב בכולם" היא אומרת לי ולא מבינה כיצד אני יכול לחשוב בצורה שונה ממנה. מתוך ההפרדה יווצר החיבור, היא מאמינה. כשאף אחד לא יפריע לאף אחד אז יקל עליהם. ואני חושב שההפרדה מנציחה את עצמה. כבר יותר משנה אנחנו חיים ככה, ולא הרבה השתנה. גם לא רואה שיכול להשתנות.

מילים קשות נאמרו, ותרשימי זרימה של חירום כבר שורטטו. היא תחזור ללבד שלה, תשקיע שעות במכבסה, תתגבר ותתארגן...

"ככה אי אפשר לחיות בזוגיות" אמרתי. לא עם כל קושי מפרקים. החלטנו להיות יחד. חיים כזוג נשוי. אז מה אם לא היה רב כשהבטחנו את זה. בחיים צריך לחיות את האפשרויות שיש, לא רק את הפנטזיות. וצריך לבחור בין האפשרויות. אלה הקיימות. וצריכים למצוא את הפשרות. כאלה שיאפשרו לכולם לחיות.

היום שוב דיברנו. יש אהבה גדולה, שלא נותנת לנו להתנתק. גם לא לריב ליותר מדי זמן. חייבים לפתור את הדברים ולא לתת להם לשקוע. הסכמנו לשוב ולחשוב על הדברים. למצוא פתרון שיהיה מקובל על כולם. לפעמים זה קשה. יש הרבה מרכיבים. אבל אולי יעבור עוד יום ומה שנראה נורא אתמול יראה פחות נורא מחר. על דבר אחד הסכמנו, צריך למצוא את המקום שלנו. אם יש משהו שיכול להוביל אותנו למקומות רעים זה הדחיקה שלנו לתחתית הרשימה של סדרי העדיפויות. חייבים למצוא את הדרך לקדם את עצמנו ואת הצרכים שלנו. גם על חשבון האחרים. אין מה לעשות. אני חושב שאם לא יהיה לנו טוב, אז בסופו של דבר גם להם לא יהיה טוב.

לא יכול לסיים את הפוסט בלי לשלוח איחולי רפואה שלמה לחברה יקרה מכאן. אחרי שקוראים את העדכונים אצלה מקבלים פרופורציות נכונות יותר לחיים.

כבר שנה מאז שעברנו לגור יחד. שנה ארוכה ניתן כנות אותה. וכשמסתכלים אחורה היא באמת הייתה ארוכה עם עליות ומורדות, עם סערות, בעיקר מכיוון הילדים, ועם הרבה כיוונונים והתאמות שאנחנו היינו צריכים לבצע. זה לא פשוט לשלב שתי משפחות ולנסות לנהל חיים משותפים. להתאים את כולם להרגלים חדשים. לתת לכולם תחושה שיש להם כאן בית. להתמודד עם הכעסים, הציפיות, הדרישות, האכזבות והרצונות. משימה מורכבת מאין כמוה.

בסיומה של השנה נראה שההתמודדות הזו לא הסתיימה. ולפעמים נראה שהיא רק בתחילתה. עדיין צפים ועולים כעסים שונים מפעם לפעם. הילדים שלי עדיין מעדיפים ששלה לא יהיו כשהם נמצאים ולהיפך. תחילתו של ניסיון לשלב ביניהם נבלם באיבו, ואולי גם כי אנחנו לא ידענו אם זה הזמן ולא היינו נחושים בעניין הזה. עדיין לנו נשאר מעט מאוד זמן רק לעצמנו, אם בכלל. ובקרוב נצטרך לעזוב את הבית שאנחנו גרים בו ולמצוא בית חדש בקרבת מקום כי בעלי הבית הודיעו לנו שהם מתכוונים לחזור ולהתגורר בו במאי הקרוב.

עם זאת נראה כי בכל זאת שנה עשתה משהו לכולם. ניכרים סימני יציבות בבית. אני מרגיש שכל אחד יודע שזה הבית שלו, וגם רואה שבסופו של דבר איך כולם בוחרים להיות כאן כשהם יכולים. עם כל המירמורים, הכעסים והטענות, הם בוחרים לבוא ולהיות כאן ובדרך כלל מעדיפים את הבית על פני אופציות אחרות שיש להם לפעמים. אולי הרצון שהילדים יתחברו מהר הוא רצון מוגזם מדי. ואולי החיבור של שתי משפחות הוא ארוך יותר ממה שאני חשבתי. אבל אני גם לא יכול להתחמק מההרגשה שבעניין הזה אנחנו לא עושים את הדברים נכון. ההפרדה שיצרנו לטובתם ולנוחיותם של הילדים הפכה להיות דבר קבוע, שקשה לשנות אותו. הם מקפידים עליה בקנאות, וכאשר חל שינוי כלשהו בימים בגלל החגים או כי מישהו נעדר מהארץ, אז הם מביעים את כעסם או התנגדותם לכל שינוי, הגם שבסופו של דבר יש ימים שהם נמצאים יחד, ואז כל אחד (ובעיקר הגדולים) בדרך כלל מחפש את הפינה שלו על מנת להקטין את החיכוך ולהימנע מלפגוש את האחרים. מזל שיש מספיק חדרים בבית.

הסופרת אמרה שאנחנו צריכים לשבת ולדון מחדש בנושאי הסדרים והסכמות חינוכיות לגבי כולם. זה נכון שאחרי שנה צריך לרענן את מה שסיכמנו ולבחון אם צריך להחליט החלטות נוספות. בסך הכל את מה שסיכמנו מראש, די עמדנו בו, וצריך לראות כיצד ממשיכים לנהל את הבית המורכב הזה גם בשנה הקרובה.

אבל מה באמת צריך לעשות? האם צריך לתת כיוונים נוספים לדברים או לתת לחיים לזרום ולפעול תוך כדי תנועה? מה באמת צריך לעשות עוד, והאם צריך לשנות ממה שעשינו עד עכשיו? אם הייתי יכול לבחור מה הייתי רוצה שישתנה הייתי מצביע על שני דברים: קשר יותר טוב בין הילדים, ומציאת זמן לעצמנו, לזוגיות שלנו, בתוך השגרה, לא רק מחוץ לשגרה. רק כשאנחנו מצליחים לצאת או לברוח לחופשה אנחנו מרגישים כמה באמת אנחנו זקוקים לזמן הזה לבד. ולצערי הזמן הזה הוא נדיר, ויש תקופות שהוא אפילו הופך נדיר וחמחמק עוד יותר. שנינו יודעים עד כמה זה חשוב. כי אנחנו למעשה הבסיס של הכל. אנחנו האי של היציבות עבור כולם. ובשביל שאנחנו נשמור על היציבות הזו, אנחנו צריכים להיות יציבים בעצמנו. ומאוד קשה לעשות את זה כשיש ימים שאנחנו בקושי מצליחים לדבר אפילו, שלא לדבר על לבלות, לעשות סקס ולתכנן תכניות.

אני חושב שהאתגר האמיתי הבא הוא לפנות זמן לזוגיות ולצמיחה של שנינו בתוך כל המערכת הזו. רק ככה נוכל לייצר שגרה אמיתית ולשמור על חיים נורמליים לכולם.

הצעתי באופן רשמי. כבר כמעט שנתיים יחד, חיים כמו נשואים, אז הגיע הזמן להפוך את זה לרשמי. לא שאני באמת זקוק לזה, אבל משום מה נראה היה לי שהיא דווקא כן.

אמרה כן. מאוד רוצה.

ברור שלא נעבור שוב דרך הרבנות. אני חושב שאם הייתי יכול לא הייתי עובר שם גם בפעם הראשונה, אבל זה כנראה מסוג הדברים שאתה חייב ללמוד על בשרך לפני שתבין שלא היה לך מה לחפש שם מלכתחילה. אני יכול רק לקוות שהילדים שלי ובני הזוג שלהם יבינו שרב זה ממש לא נחוץ ואין שום סיבה להתחתן לפי מערכת כללים שהם לא חיים על פיה, לא מבינים אותה, ורק עלולה לסבך להם את החיים אם הם ירצו להיפרד.

אפרופו רבנות, לפני שבוע הצלחנו לשים יד (בסיוע צוות חוקרים פרטיים) על סרבן גט שנמלט והסתתר שלוש שנים כי לא רצה לתת לאשתו גט. האדיוט נעלם ונמצא אי שם באיזו חווה בדרום. אחרי ארבעה ימי מעצר הוא הובא לבית הדין והמשיך לסרב לתת גט, אז הוא הוחזר לכלא עד שישנה את דעתו. בינתיים אשתו המסכנה עגונה כבר ארבע שנים, ושנותיה חולפות בלי יכולת ללדת ילדים נוספים על הילדה האחת שיש לה מהאידיוט.

אחרי שהיא הסכימה, היא סיפרה להורים שלה, ולאחים שלה, שכולם אמרו לה "נו תתחתני כבר", כאילו יש איזה סיכוי שאם לא תזדרז אני עלול להתחרט, או שמדובר באיזה בתולה זקנה שאף אחד לא רצה בה עד עכשיו. זה הצחיק אותי נורא.

התחלנו לדבר על זה עם הילדים. הגדולה שלה אמרה שזה לא משנה לה כי אנחנו גרים יחד וזה לא באמת משנה. כך אמרה גם השנייה שלי. הקטנה שלה אמרה שהיא לא מסכימה ולא מרשה לה. הגדול שלי אמר שהוא לא כל כך מעוניין, שזה במילים עדינות "עזבו אותי עכשיו באמ'שלכם, אל תשגעו אותי עם השטויות שלכם, יש לי מספיק מאמא שלי". השלישית שלי בכתה כי זה אומר שאני ואמא שלה לא נהיה יותר יחד, והקטנה דווקא שמחה, וכשהצעתי לה בצחוק שאולי ננסה להחליף את הסופרת באחרת, סרבה בתוקף.

אז בינתיים אנחנו נותנים לרעיון לחלחל אצל הילדים. נראה לי שיחלוף עוד זמן עד שנממש את זה באמת, כדי שכולם יתרגלו לרעיון ויוכלו לחיות איתו יותר טוב. לא בא לנו להכאיב להם. ובזמן הזה חושבים על מקום מתאים, כאשר היעד המועדף כרגע הוא איטליה.