הקונפורמיסט

קראתי את הפוסט האחרון שכתבתי, וכאילו הייתה שם נבואה לעתיד להתרחש.

אנחנו צריכים לפנות את הבית ששכרנו. המשכירים הודיעו על הקדמת שובם מחו"ל, ויש להם סעיף בחוזה שמאפשר להם להודיע על פינוי 3 חודשים מראש. אז כך באמצע שנת הלימודים מצאנו את עצמנו מחפשים בית חדש.

וכנראה ששעת משבר מציפה את כל מה שנקבר כשאין זמן לדבר או להסכים. פתאום נחשפו הפערים במחשבה, הפערים בהסכמה, הפערים בציפיות או ברצונות.

הסופרת רוצה לשמור על ההפרדה בין שלה לשלי. הם גדולים, זקוקים לפרטיות שלהם, רגילים לגדול בשניים, ולא בארבע או שש, קשה להם עם הרעש, יש פער גילאים. היא רוצה שירגישו בית, מפחדת לאבד אותם. חיה את ההרגשה שלה, כשהיא הייתה ילדה להורים גרושים.

אני רוצה לחבר. קשה לי עם זה ששתי משפחות חיות באותו בית אבל בעצם נפרדות זו מזו. החיבור הוא רק של הסופרת ושלי. הילדים נפגשים לפעמים, אבל בגלל שזה לא קורה הרבה אז הם מקטרים זה על זה, כשמישהו נמצא בימים של האחר. הם לא מתרגלים לנוכחות של האחר. לא מקבלים אותה. קשה לי להמשיך בדרך הזו. לא מאמין בה. איך אפשר לחיות באותו בית עם אחרים כשמתעלמים מקיומם? כאילו שהם יעלמו בדרך הזו. נכון זה שינוי, אבל החיים השתנו, וצריך להתמודד עם השינוי לא לברוח ממנו.

כל זה קרה על רקע בית אחד שראינו, ויש בו די חדרים לכולם, אבל הסערה נולדה על רקע חלוקת החדרים. האם חלוקה מפרידה או חלוקה שמערבבת את הילדים. האם להותיר את הקטנות שלי (שגדלות בינתיים ורוצות מאוד להיפרד) בחדר אחד, או שאפשר לתת לכל אחד חדר.

"צריך להתחשב בכולם" היא אומרת לי ולא מבינה כיצד אני יכול לחשוב בצורה שונה ממנה. מתוך ההפרדה יווצר החיבור, היא מאמינה. כשאף אחד לא יפריע לאף אחד אז יקל עליהם. ואני חושב שההפרדה מנציחה את עצמה. כבר יותר משנה אנחנו חיים ככה, ולא הרבה השתנה. גם לא רואה שיכול להשתנות.

מילים קשות נאמרו, ותרשימי זרימה של חירום כבר שורטטו. היא תחזור ללבד שלה, תשקיע שעות במכבסה, תתגבר ותתארגן...

"ככה אי אפשר לחיות בזוגיות" אמרתי. לא עם כל קושי מפרקים. החלטנו להיות יחד. חיים כזוג נשוי. אז מה אם לא היה רב כשהבטחנו את זה. בחיים צריך לחיות את האפשרויות שיש, לא רק את הפנטזיות. וצריך לבחור בין האפשרויות. אלה הקיימות. וצריכים למצוא את הפשרות. כאלה שיאפשרו לכולם לחיות.

היום שוב דיברנו. יש אהבה גדולה, שלא נותנת לנו להתנתק. גם לא לריב ליותר מדי זמן. חייבים לפתור את הדברים ולא לתת להם לשקוע. הסכמנו לשוב ולחשוב על הדברים. למצוא פתרון שיהיה מקובל על כולם. לפעמים זה קשה. יש הרבה מרכיבים. אבל אולי יעבור עוד יום ומה שנראה נורא אתמול יראה פחות נורא מחר. על דבר אחד הסכמנו, צריך למצוא את המקום שלנו. אם יש משהו שיכול להוביל אותנו למקומות רעים זה הדחיקה שלנו לתחתית הרשימה של סדרי העדיפויות. חייבים למצוא את הדרך לקדם את עצמנו ואת הצרכים שלנו. גם על חשבון האחרים. אין מה לעשות. אני חושב שאם לא יהיה לנו טוב, אז בסופו של דבר גם להם לא יהיה טוב.

לא יכול לסיים את הפוסט בלי לשלוח איחולי רפואה שלמה לחברה יקרה מכאן. אחרי שקוראים את העדכונים אצלה מקבלים פרופורציות נכונות יותר לחיים.

לחיצת היד שלשום בערב בחניה סימנה אולי את סיומה של ההתחלה. אותה התחלה מפחידה שכל כך התכוננו אליה וחששנו ממנה. לחיצה איתנה שסגרה את המעגל של ההיכרות בין הנוכחיים והאקסים שלי ושלה.

התחלה כמו הרבה התחלות אחרות החלה בצעד מהוסס ולא בטוח, מעבר איטי ומדורג של דברים וחפצים שאט אט נדדו יחד איתי לבית הגדול. הרכב שהתקלקל ושבת למשך שבוע היה סיבה מצויינת לקבע את ההשתקעות שהחלה לפני זמנה המוצהר, וכל תכניות המגרה שנשלפו, מוכנות ליום פקודה פשוט פעלו הרבה מעל למצופה.

חדשיים אחרי ונראה כאילו הדרמה הגדולה מאחרינו. פחדים, חששות, התרגשות, התרגלות. כבר אפשר לרשום הצלחות קטנות בהרבה מקומות. לכולם יש את הפינה שלהם בבית הגדול. איזה פרויקט זה היה. החדרים עוצבו, הקירות נצבעו, הוילונות נתלו, מיטות הורכבו, מזרונים, שידות, שולחנות, והרבה סחיבות. וואו כמה סחיבות. אבל ההרגשה שכולם בסוף קיבלו את מה שרצו ובעיקר את השקט, הבטחון וההרגשה שזה הבית שלהם היה שווה הכל.

וכמו שקרה תמיד הרי בגזרת האקסית הדברים לא יכלו לעבור בלי שהיא תיזום את הסערה מהכיוון שלה. צלצול טלפון בסיומה של שבת רגועה, ימים לפני המעבר, בישרה שהם מצאו בית ובתוך שבוע עוברים. ואת מה שאנחנו תכננו וארגנו במשך שבועות, חשבנו, פחדנו, התייעצנו, הכנו, היא ביצעה בתוך שבוע. סיפרה לילדים, רשמה אותם לבית ספר חדש, רבה, צעקה, ארזה, הובילה, ובתוך שבוע עקרה אותם ממקומם ולקחה אותם מרחק חצי שעת נסיעה, ושנת חיים, מהמקום בו היו.

"הרי ידעת שזה יקרה" אמרה לי הסופרת אחרי שהתעשתה מההלם שבו היינו נתונים, "חזית בדייקנות מלאה גם את לוחות הזמנים עוד לפני שהיא הודיעה". יותר מדי שנים חייתי איתה, והיום אני יודע לחזות בדיוק מירבי את צעדיה. וכך לא נותר לנו אלא להתמודד עם הכאבים של הילדים, הסערות וחוסר היציבות שהיא גורמת להם. בשקט, עם המון סבלנות ואהבה, הפכנו את הימים שלנו לנקודת העוגן היציבה שלהם. כל כך יציבה שהם, בדרכים שילדים יודעים למצוא, מנסים להרחיב אותה.

ייצוב המקום שלנו בחיים שלהם כלל גם את המפגש שלה עם הסופרת. כניסה לבית שלנו, והילדים שמראים לה בשמחה לא מוסתרת את החדרים שלהם. אולי את ההבנה שלה שהיא חייבת לשמור על שפיות ולייצב להם גם את המקום שלה אחרת יש להם ברירה. יש מקום אחר שהם קוראים לו בית ומרגישים בבית. ומבלי שניסינו ליצור תחרות היא כבר נכנסה אליה. ואם הילדים ירוויחו מזה קצת יותר יחס מהכיוון שלה אז דיינו. את מה שחסר בפיזי שלהם אנחנו ממילא משלימים: בגדי בית ספר, נעליים, מחברות וכל מיני דברים קטנים של תשומת לב שהיא משום מה לא מגיעה אליהם. ונותנים את מה שיכולים גם בנפשי. אהבה, הקשבה חום ויציבות. כאן אנחנו יכולים לתת רק את מה שיש לנו, וכנראה לעולם לא נוכל באמת לכסות על החסר אצלה.

ושוב בגזרה שלנו...עם שלה, למרות הדרמות הגדולות שהיו ערב המעבר, והוטו המוחלט שהטילו על כך, נראה שאחרי המעבר הכל כבר נמצא על מי מנוחות. חזרנו לישן והמוכר, כמו שהיה עוד לפני שידעו עלינו. רק שהיום זה עם הידיעה והיחד. כבר מותר לצחוק על דברים ומרגישים בנוח לומר לי שתספורת אני חייב ודחוף, או להלשין באוזני על אמא שלהם שביצעה במחשב שלי מעשים על גבול ההתעללות. ולפעמים קונפליקט נאמנות שעדיין נותר עוד יוצר מחסומים מפעם לפעם, אבל אני יודע שגם בעניין הזה הזמן והאהבה יעשו את שלהם.

וכך אחרי חודשיים מלאים (בכל המובנים), ולחיצת היד עם האקס שלה, שהסבה התרגשות רבה לקטנה שהייתה עדה לאירוע, נותר לנו לעשות סיכום ביניים מפרגן למדי למה שעברנו, ולמצוא מעט זמן גם בשבילנו...

ביום חמישי לפני שבוע הושלם המעבר שלי לבית החדש. האמת המעבר היה מהיר יעיל ובאותו היום הבית נראה כבר מסודר למדי, והכל היה מונח במקומו. לא שידעתי היכן הדברים נמצאים (בעיקר במטבח) אבל הם היו במקום...

ומאז אני עדיין מסתגל. למרחב שיש לילדים, קל להסתגל. כיף להם, לא צפוף, ולכל אחד יש פינה שהוא יכול להיות בה ולעשות את מה שהוא רוצה. אבל לחללים הגדולים כשאני לבד בבית כבר יותר קשה. בבית הקודם כשהייתי לבד הכל נראה קטן ועוטף (הסתכלות נוסטלגית על הצפיפות), ואילו כעת החללים הגדולים עושים להרגיש יותר לבד. כנראה שפשוט צריך עוד להתרגל לבית.

ביום ראשון אני בן ארבעים. האמת אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הגיל, וגם היום לא. גם לא מסתכל יותר מדי אחורה או הרבה מדי קדימה. סתם עוד נקודת ציון בחיים כמו 39 ואולי כמו 41. האמנם? לבני אדם יש נטיה ליחס משמעות למספרים עגולים. וגיל 40 הוא בעל משמעות רבה בתחום המספרים העגולים. מין נקודת אמצע החיים כזו. האמת לא מרגיש בן 40. תמיד זה נראה לי מין גיל מבוגר כזה, אבל היום יותר ויותר נראה בשל. עם תפיסה יותר נכונה של החיים, ניסיון, יכולת להבחין בין עיקר לתפל, ומבין הרבה יותר את הדברים החשובים באמת.

אוף, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, קיבלתי טלפון מרגיז ומטריד מהאקסית. היא מספרת לי שהקטנה שלנו, פרקה אתמול את המרפק שוב, בחוג בלט. היא לקחה אותה לרופא המשפחה, במקום למיון, והוא ניסה להחזיר את המרפק למקום, וכנראה לא עשה את זה כמו שצריך כי הילדה המשיכה לבכות. והיא במקום לקחת אותה למיון, ניצלה כמה דקות שהיא ישנה (מרוב עייפות), ויצאה בערב ליום הולדת של איזה חבר שהזמין אותה. כמובן שהילדה התעוררה אחרי זמן קצר והמשיכה לבכות. חוץ מהמטפלת שלה אף הורה לא היה איתה. היא כמובן, לא חשבה אפילו לומר לי משהו, עד הבוקר. רק אמרה שהיה לה לילה לבן. ועכשיו אין לה כח לקחת אותה למיון אז היא לא יודעת מה לעשות. הבעיה שלי יש הבוקר דיון בבית המשפט, ולא כל כך יודע מה לעשות. בקיצור אמרתי לה שאחרי שהילדים יצאו לבית הספר פשוט תקח את הילדה למיון, עם כח או בלי. לא מצליח להבין את האשה הזאת ואת סדרי העדיפויות שלה. זו כבר הגזמה פראית מה שהיא עשתה. אי אפשר לסמוך עליה. נראה לי שאשב איתה לשיחה ואבהיר לה שאי אפשר שמקרים כאלה יתרחשו. ואם לא תקח את עצמה בידיים אני אפעל להעביר את הילדים אלי. די זה פשוט נמאס הקטעים שלה. כל זה בהמשך לשבוע שבו היא כבר אמרה לילדים שהיא רוצה שיכירו את החבר שלה שנמצא איתה בסה"כ פחות מחודשיים. שוחחתי איתה על זה ואמרתי לה שתעשה את זה רק אם היא בטוחה שהוא לא יתחלף עוד שבועיים, ונראה שבינתיים היא תחכה עם זה עוד קצת. אבל הבחורה קודם עושה ורק אחרת כך שואלת, מתייעצת, חושבת. אמרתי לה את דעתי שעם ילדים לוקחים מקדמי ביטחון, וגם אם אנחנו כמבוגרים מוכנים לפעמים לקחת סיכונים, אי אפשר לקחת אותם עם הילדים, וצריך קצת לשמור עליהם. אוף באסה של בנאדם. לא מצליח להבין איך חייתי איתה כל כך הרבה שנים. איפה הייתי בכלל. נו עכשיו אני עלול לגלוש לחשבון נפש של גיל 40...

בקיצור, יום ראשון יום הולדת. הסופרת מוטרדת כבר כמה זמן כי היא לא יודעת מה לעשות עם זה. האמת לא רוצה שתעשה עם זה כלום. זו באמת נקודת ציון שיש לה משמעות רק אם רוצים לתת לה. ולא בטוח שיש לה משמעות מיוחדת כלשהי. אז ההורים שלי הזמינו לנו סופ"ש במלון בתל אביב (הפתעה, לא לגלות לי...), ובערב מתוכננת ארוחה במסעדה איתם ועם אחותי ובעלה, ובטח יום ראשון הילדים יכינו לי ציורים וכאלה (שזה הכי כיף לקבל), ויאללה יש עוד ארבעים שנים נוספות לחיות (לפי הסטטיסטיקה...), ומקווה שאצליח לחיות אותם טוב, עם הרבה אהבה, ובריאות טובה (טפו, טפו, טפו...).