ביום שישי הלכנו כולם לבר מצווה של הבן של חבר שלי שנפטר לפני שנה ושלושה חודשים. באופן חריג הסכמתי שהאקסית תסע איתנו יחד. היא ביקשה, ספק קבעה עובדה, ולא היה לי ממש כח לפתח ריב סביב העניין הזה אז הסכמתי.
כשהגעתי ביום שישי לאסוף את הילדים וגם אותה, הבחנתי בכתם ארגמני גדול על אחורי הרגל השמאלית של השלישית. "הילדה נעקצה ביום רביעי, ואתמול לקחתי אותה לרופא שנתן לה אנטיביוטיקה ואנטי היסטמיני". זה לא נראה לי מלבב, אבל מאחר ורופא ראה את זה והיא מטופלת, לא פיתחתי את הנושא. נסענו לבר מצווה שהייתה שילוב של שמחה ועצב, ואחרי שחזרנו הילדים המשיכו איתי אלי. בליבי ידעתי כבר בצהריים, שאת הערב אסיים בבית החולים. הצבע של הרגל לא נראה לי כבר בצהריים. לקחתי איתי את התרופות, אבל בערב כשהתחלתי להכין את האנטיביוטיקה לשימוש, החלטתי שאני רוצה לבחון מקרוב את הרגל לפני שאני ממשיך בקונספציה. הסתכלתי, נגעתי, והחלטתי שזה לא נראה לי טוב ולקחתי את הילדה למוקד כדי לקבל הפניה למיון. במיון כבר החליטו לאשפז, כי גם לרופאים זה לא נראה. האמת זה נראה די מזעזע. הרופאים אבחנו דלקת חריפה ברגל. לא מבין איך האקסית לא לקחה אותה כבר קודם. בלילה, אחרי מספר שעות גם היא הגיעה. התגובה הראשונה שלה בטלפון הייתה "בשביל מה לקחת אותה". שמחתי שביום שישי בערב הילדים היו אצלי, ויכולתי להפעיל שיקול דעת, לקחת אחריות ולהביא את הילדה לבית חולים. היא הייתה זקוקה לטיפול ולהשגחה. ואת זה יכלה לקבל רק בבית החולים.
בלילה היא החליפה אותי ונשארה איתה, רק כדי שבבוקר תוכל לנסוע לנופש של שלושה ימים בצפון. לא, היא לא חשבה לבטל. יחייבו אותה בדמי ביטול, לא חבל? "אתה תשלם?" שאלה אותי. מה זה משנה שהילדה נשארה מאושפזת, ויש עוד שלושה ילדים לטפל בהם. "מה אתה לא יכול להסתדר? אתה לא יכול לעשות קצת מאמץ?" מאחר ואני מכיר אותה, אפילו לא ביזבזתי מילים בניסיון להסביר לה שילד מאושפז בבית חולים דוחה בילויים. ידעתי שאין בזה תועלת כלשהי. וכך משבת, אני נד בין בית החולים לבית, ואפילו שלוש שעות במשרד היום. הסופרת עזרה בכל שעה פנויה שהייתה לה, וכך נרשמו גם כמה רגעים מביכים, כשהאקסית התקשרה והבת סיפרה בהתלהבות רבה שהסופרת היא זו ששומרת עליה, וכעבור זמן לא רב הגיעו גם ההורים שלה, ועשו היכרות ראשונה עם הסופרת ליד מיטת בית החולים...
גם המשפחה נרתמה לסייע, הכל כי הפרינצסה בנופש, ממנו היא צפויה לחזור מחר. אני מקווה שהילדה גם תשוחרר מחר סוף סוף מבית החולים. הרגל שלה נראתה היום הרבה יותר טוב. האנטיביוטיקה שהוזרקה לה שלוש פעמים ביום דרך הווריד, השפיעה בצורה דרמטית, ונראה שמחר יהיה יומה האחרון בבית החולים.
ובין לבין, הסופרת הצליחה להוציא היום משלוח של המוצר החדש לאירופה. תוך כדי הבלאגן, בלחץ של זמן, הכל בוצע לפי כל הכללים ובצורה טובה.
ובכלל הדברים בבית הסופרת מתרחשים, אולי בגלל האירועים, מהר למדי. אתמול, בזמן שהייתי בבית החולים, שלושת הילדים שלי היו אצלה בבית, יחד עם שלה, וחזרו לימים שהיו כולם יחד. שיחקו, דיברו, התחבקו, אמרו שהתגעגעו. אילו יכולנו לכתוב מראש את מה שנרצה שיתרחש, לא בטוח שהיינו מצליחים לכתוב את מה שהיה.
מחר נחזור לשגרה. ואולי מה שהיה בשלושת הימים האחרונים הוא יותר שגרה מהרגיל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
