הקונפורמיסט

בחודש האחרון ראיתי במרתון את כל העונות של "אבודים". היום ראיתי את הפרק האחרון. עוד לא החלטתי אם הסדרה גאונית או הזויה ואולי שילוב של שניהם. אין ספק אבל שהיא הצליחה לרתק אותי. תוך כדי המרתון החיים המשיכו בקצב שלהם. העבודה בוצעה, הילדים הגיעו, הילדים הלכו, יצאנו לחופש הגדול, לקחנו לקייטנות, האקסית התחרפנה, האקסית נרגעה, ושוב התחרפנה...

ורק הסופרת לא עשתה את מה שהיא צריכה לעשות. כלומר, לא בדיוק. היא עשתה הכל. כל מה שכאילו צריך. רק לא את הדבר האמיתי. הכי חשוב. את זה שבתחילת כל שבוע היא אומרת ומבטיחה "השבוע אני אטפל בזה. מבטיחה...".

בהתחלה לחצתי, אחר כך שיחררתי, ואז חזרתי להזכיר, והיום כבר לא יודע איך לנהוג. זה אמנם שלה, אבל קשור ומשפיע על כל כך הרבה אנשים. אנשים שאוהבים אותה. שהיא חשובה להם. והיא מתעלמת. מדחיקה. דוחה את ההסברים. את הבקשות. אפילו את התחינות. יוצרת סדר עדיפויות שלה. שמיוחד רק לה.

לפני שלושה שבועות התרחש משבר. בעקבותיו החלטתי לחזור ליסוד. לקבל אותה כמו שהיא. לזכור למה התאהבתי בה. בגלל שהיא מיוחדת. בגלל שהיא שונה. ואז גם החלטתי לשחרר. לסמוך עליה. זה החזיק מעמד עד עכשיו.

אבל משום מה אני מרגיש היום גם קצת אבוד. חושש. חרד. לא מצליח להבין את השקט הזה. כאילו היא לא באמת רוצה.

מחר אנחנו נוסעים לאילת. חופשה לבד. לנוח, לכתוב, להנות, לצבור כוחות. אני מקווה שאחרי שנחזור היא תקח את העניין ברצינות. תטפל בו בצורה יסודית. כמו שהיא יודעת כשהיא מחליטה לעשות. היא הבטיחה שנזדקן יחד. נעשה סקס גם בבית אבות. שתדחף את הכסא שלי כשלא אוכל ללכת יותר...

היא בטח תכעס על מה שכתבתי כאן. היא לא אוהבת שאני לא סומך עליה עד הסוף. לא מאמין. אבל לא אכפת לי, אני אוהב אותה והבטחות צריך לקיים.

היא אומרת לי שהפסקתי להאמין. שאני כבר לא בעולם שלה. לא מאמין בדרך, לא מאמין בעצמי, בקיצור לא מאמין...

קשה לה עם זה. עם חוסר האמונה שלי. שהדברים יסתדרו. שמספיק כח האמונה וחשיבה חיובית. שצריך לראות מעבר לדברים. מעבר לקשיים. ושבלעדי זה אני חוסם את היכולת לקבל. את היכולת שהטוב יגיע.

הרבה שיחות היו לנו על כך לאחרונה. אני מסכים שהתעייפתי מההמתנה, ובמידה רבה, הספקות המכרסמים בי יצרו חור די גדול באמונה שהייתה פעם. לפעמים אני מביט בה ולא מצליח להבין מה מניע אותה וכיצד היא מקבלת בשלווה כל דבר.

השנה האחרונה הייתה לנו קשה. אירוע רדף אירוע. המטלות שלקחנו על עצמנו היו רבות. אולי רבות מדי. הלחץ הכלכלי גבר מאוד. העסק בחו"ל נסגר. גם לסגור אותו עלה די הרבה כסף. המכבסה גזלה מאיתנו המון מאמצים אנרגיה וכסף. גם היא נמכרה בסופו של יום. ברקע קשיים של אנשים קרובים, מחלות, פרידות ומה לא.

"זוכר את הבית ממול" היא אומרת, ומתכוונת לבית שמצאנו כשהיא רק חזרה מחו"ל, "ואיך תסביר שבדיוק כשהיינו צריכים כסף הגיע קונה לבניין?" המשיכה ושאלה. "תחשוב על המשטרה בסיבוב שהופיעה אחרי שאמרת משטרה". זה נכון, הרבה דברים התרחשו בתיזמון שקשה לפטור אותו רק בצירוף מקרים. אבל יחד איתם יש ימים שאני לא יודע איך הם יסתיימו ומה יתרחש ביום שלמחרת. 

כבר שבועיים היא צריכה לקבל החלטה בקשר לעצמה. "איך את יכולה להישאר אדישה?" אני מקשה אתמול בלילה, כשישבנו לרגע בשקט, בחצר, מרגישים את הרוח הלילית מלטפת. "אני לא אדישה. אני פועלת. רק בדרך שלי" ענתה בדרכה השלווה, שלאחרונה מצליחה לייצר אצלי יותר חרדה מרוגע.

קראתי את הפוסט האחרון שכתבתי, וכאילו הייתה שם נבואה לעתיד להתרחש.

אנחנו צריכים לפנות את הבית ששכרנו. המשכירים הודיעו על הקדמת שובם מחו"ל, ויש להם סעיף בחוזה שמאפשר להם להודיע על פינוי 3 חודשים מראש. אז כך באמצע שנת הלימודים מצאנו את עצמנו מחפשים בית חדש.

וכנראה ששעת משבר מציפה את כל מה שנקבר כשאין זמן לדבר או להסכים. פתאום נחשפו הפערים במחשבה, הפערים בהסכמה, הפערים בציפיות או ברצונות.

הסופרת רוצה לשמור על ההפרדה בין שלה לשלי. הם גדולים, זקוקים לפרטיות שלהם, רגילים לגדול בשניים, ולא בארבע או שש, קשה להם עם הרעש, יש פער גילאים. היא רוצה שירגישו בית, מפחדת לאבד אותם. חיה את ההרגשה שלה, כשהיא הייתה ילדה להורים גרושים.

אני רוצה לחבר. קשה לי עם זה ששתי משפחות חיות באותו בית אבל בעצם נפרדות זו מזו. החיבור הוא רק של הסופרת ושלי. הילדים נפגשים לפעמים, אבל בגלל שזה לא קורה הרבה אז הם מקטרים זה על זה, כשמישהו נמצא בימים של האחר. הם לא מתרגלים לנוכחות של האחר. לא מקבלים אותה. קשה לי להמשיך בדרך הזו. לא מאמין בה. איך אפשר לחיות באותו בית עם אחרים כשמתעלמים מקיומם? כאילו שהם יעלמו בדרך הזו. נכון זה שינוי, אבל החיים השתנו, וצריך להתמודד עם השינוי לא לברוח ממנו.

כל זה קרה על רקע בית אחד שראינו, ויש בו די חדרים לכולם, אבל הסערה נולדה על רקע חלוקת החדרים. האם חלוקה מפרידה או חלוקה שמערבבת את הילדים. האם להותיר את הקטנות שלי (שגדלות בינתיים ורוצות מאוד להיפרד) בחדר אחד, או שאפשר לתת לכל אחד חדר.

"צריך להתחשב בכולם" היא אומרת לי ולא מבינה כיצד אני יכול לחשוב בצורה שונה ממנה. מתוך ההפרדה יווצר החיבור, היא מאמינה. כשאף אחד לא יפריע לאף אחד אז יקל עליהם. ואני חושב שההפרדה מנציחה את עצמה. כבר יותר משנה אנחנו חיים ככה, ולא הרבה השתנה. גם לא רואה שיכול להשתנות.

מילים קשות נאמרו, ותרשימי זרימה של חירום כבר שורטטו. היא תחזור ללבד שלה, תשקיע שעות במכבסה, תתגבר ותתארגן...

"ככה אי אפשר לחיות בזוגיות" אמרתי. לא עם כל קושי מפרקים. החלטנו להיות יחד. חיים כזוג נשוי. אז מה אם לא היה רב כשהבטחנו את זה. בחיים צריך לחיות את האפשרויות שיש, לא רק את הפנטזיות. וצריך לבחור בין האפשרויות. אלה הקיימות. וצריכים למצוא את הפשרות. כאלה שיאפשרו לכולם לחיות.

היום שוב דיברנו. יש אהבה גדולה, שלא נותנת לנו להתנתק. גם לא לריב ליותר מדי זמן. חייבים לפתור את הדברים ולא לתת להם לשקוע. הסכמנו לשוב ולחשוב על הדברים. למצוא פתרון שיהיה מקובל על כולם. לפעמים זה קשה. יש הרבה מרכיבים. אבל אולי יעבור עוד יום ומה שנראה נורא אתמול יראה פחות נורא מחר. על דבר אחד הסכמנו, צריך למצוא את המקום שלנו. אם יש משהו שיכול להוביל אותנו למקומות רעים זה הדחיקה שלנו לתחתית הרשימה של סדרי העדיפויות. חייבים למצוא את הדרך לקדם את עצמנו ואת הצרכים שלנו. גם על חשבון האחרים. אין מה לעשות. אני חושב שאם לא יהיה לנו טוב, אז בסופו של דבר גם להם לא יהיה טוב.

לא יכול לסיים את הפוסט בלי לשלוח איחולי רפואה שלמה לחברה יקרה מכאן. אחרי שקוראים את העדכונים אצלה מקבלים פרופורציות נכונות יותר לחיים.