הקונפורמיסט

אתמול בלילה שוב חתכו את כל ארבעת צמיגי המכונית שלי. הפעם הזו הייתה אפילו קצת מפחידה. המכונית חונה מול פתח הבית. מרחק חמישה מטר לכל היותר, ומול חלון הסלון הפתוח. הילדים היו אצלי. בשעה 11 בלילה בערך שמעתי רעש חזק מכיוון המכונית, ויצאתי במהירות. הספקתי לשמוע את האויר יוצא מצמיג מנופח, אבל באופן מוזר לא הבחנתי באף אחד, למרות שהיה ברור שרק לפני שניות מעטות מישהו חתך את הצמיג. הסתובבתי סביב המכונית וראיתי ששלושה מבין ארבעת הגלגלים חתוכים והרביעי כנראה לא הספיקו. הפרעתי להם באמצע.

התקשרתי למוקד המשטרה. חשבתי שישלחו ניידת כי מי שעשה את זה כנראה נמצא בקרבת מקום. הרי זה בוצע הרגע. אם היו לי אילו שהן תקוות הן התנפצו אל מול אדישות השוטרת במוקד המשטרה, שאמרה שאם לא ראיתי אף אחד אז אין טעם אפילו לשלוח ניידת, והסכימה "לפתוח קריאה", כאילו הם טכנאים של בזק.

התקשרתי לאקסית כי הרגשתי מאוד לא נח שהילדים ישנו אצלי הלילה. ביקשתי שתבוא לקחת אותם אליה. היא, כמובן, דחתה את פנייתי, ואמרה שלא נראה לה שמישהו יפגע בהם, ובטח מי שעשה את זה ברח. דיברתי עם הסופרת שהייתה חסרת אונים כמוני, והציעה שתבוא לקחת אותי עם הילדים אליה. חשבתי שזה לא נכון פתאום לנחות אצלה כולם, גם בנסיבות האלה. הרגשתי את הדאגה שלה משם. לפעמים זה יותר קשה לדעת שמשהו קרה למישהו שאתה אוהב, ואתה לא נמצא לידו ויכול לנסות לעזור.

למרות שאני לא אדם פחדן בדרך כלל, בגלל הילדים שישנו, פשוט נעלתי היטב את כל פתחי הבית, חלונות ודלתות, לפני שהלכתי, באחת לפנות בוקר, לישון מעט.

בבוקר קמתי בשש ועשרים ויצאתי לראות מה קורה עם הג'יפ. מסתבר שמי שעשה את זה חזר להשלים את העבודה וחתך גם את הצמיג הרביעי. חזרתי לבית, כדי להכין ארוחות לילדים לבית הספר. בשבע הערתי אותם כרגיל, והכנתי אותם, ורק אמרתי להם שאמא שלהם תבוא לקחת אותם כי יש לי סידור לעשות על הבוקר.

ועכשיו, עוד יום שלם שהלך לו. להזמין גרר, להחליף ארבעה צמיגים. ללכת למשטרה להגיש תלונה, כאילו שעוד קיימת תקווה שהם יעשו משהו.

המערכות במדינה הזו קורסות. את מערכת המשפט אני מכיר מקרוב ויודע שרמתה מתחת לכל ביקורת. לא פעם אני פשוט מרחם על מי שנזקק לפנות לבתי המשפט. מערכת עמוסה, קצרת רוח, בינונית ברמתה (במקרה הטוב), ואף מושחתת במקרה הרע. מערכת השלטון נראית כפני המנהיגים (שללא כל ספק אינם ראויים כלל לתואר הזה), וכך גם המשטרה שמבקשת מהאזרח לערוך עבורה את החקירות, למצוא את העבריינים ולהגיש לה אותם על המוכן. הפשיעה משתוללת ברחובות, ואין פוצה פה ומצפצף. לא ירחק היום שהאזרח יבין שאין לו מזור ממערכות השלטון, ואז יאלץ לדאוג לעצמו, והדרך למדינת אנרכיה קצרה מאוד.

אינני יודע מי עומד, פעם שנייה בתוך שבועיים, מאחרי חיתוך צמיגי המכונית שלי. אינני יודע גם למה. אני משער שזה כנראה קשור בבית שאני שוכר, שמתנהל לגביו משפט בין יורשים, וככל הנראה מישהו רוצה שאצא מכאן. פשוט אף אחד לא פנה אלי, לא דיבר איתי, לא הזהיר, לא נתן לי להבין שמשהו שעשיתי פוגע במישהו וכדאי שאפסיק. ולכן הקשר היחידי שאני מצליח לקשור זה לבית הזה שתכננתי ממילא לעזוב ביום חמישי הקרוב.

עכשיו אאלץ להיות החוקר של עצמי. להציב מצלמות, ולחשוב על פתרונות כיצד למנוע את המקרה הבא, או לכל הפחות שבפעם הבאה אקבל רמז לזהות העומד מאחרי המעשה. במדינה מתוקנת לא הייתי נזקק לכל אלה. במדינה מתוקנת המשטרה הייתה מגיעה כאשר קראתי לה. במדינה מתוקנת המשטרה הייתה מציבה מצלמות כאלה, ומבצעת את החקירה בעצמה. אבל מי אמר שאנחנו מדינה מתוקנת. מי אמר שאנחנו מדינה בכלל...

אתמול עשינו לט', בתי, יום הולדת 9, יחד עם חברי הכתה שלה. כבר מאמצע השבוע התחיל הטירוף של גרושתי לכיווני. "אתה זוכר שיש לבת שלך יום הולדת?" התקשרה אלי באמצע השבוע, כשהיא מדברת מהדיבורית והילדים באוטו שלה. כאילו שצריך להזכיר לי. כאילו שאני לא נוטל חלק בכל מה שצריך. אבל זו כנראה הדרך שלה לנסות למצב את עצמה מול הילדים. כאילו שהפחתת ערכי תביא להעלאת קרנה.

וזה המשיך ביתר שאת אתמול. שפה בוטה, אלימה, איומים, נאצות וחרפות. כל הצהריים הצלחתי להבליג בקושי, ולנסות לשמור על אווירה רגועה כדי שלא לקלקל לילדה את יום ההולדת. עשיתי, סחבתי, סתמתי (בעיקר את הפה) וניסיתי לשמור על מרחק. כך גם ביום ההולדת. עשיתי את המטלות שלי, סחבתי קרשים, סידרתי שולחן, עשיתי בצק, הרכבתי את הגז, הבערתי מדורה, והכל כמה שיותר רחוק ממנה, וכדי שט' תהיה מאושרת.

זה החזיק מעמד עד שהסתיימה היום-הולדת וחזרנו אליה הביתה עם המתנות. ההורים שלי שהיא טרחה לידע אותם על יום ההולדת שעתיים לפני, קראו כנראה את המפה, ומיד כשזה הסתיים, המשיכו לדרכם. ההורים שלה ושלושת האחים שלה הגיעו גם הם אליה הביתה. חשבתי שבנוכחותם היא לפחות תשמור על קצת שפיות. איפה. כולה הייתה לבה רותחת ועצבנית. בהתחלה הוציאה את העצבים על הילדים. גם על ט' שפתחה את המתנות בניגוד להוראות שלה (לפני אמבטיות לכולם, כיאה למשטר הטוטליטרי שהנהיגה). צעקה, לקחה אותם בכח לחדרים. קודם את השלישית ואחר כך את הרביעית, וכשסיימה איתם התחילה איתי. באיזה שהוא שלב למשפחה שלה גם נמאס אז הם פשוט הלכו. ואז הגיע התקף הטירוף שכלל צעקות, נאצות, איומים, הרמת ידיים (שבנס לא התפתח ליותר מזה), וכמובן, בכי של שני הגדולים שנאלצו לחזות במחזה המבעית הזה.

ידעתי שזה הולך להתרחש. רציתי ללכת עוד קודם. אבל היא לא איפשרה. הילדים ביקשו שאשאר, והיא טרחה להשמיע את ההערות שלה, כדי שלא אוכל ללכת. ואז כשנשארתי הפכתי למטרה.

כשקצת נרגע עוד לקחתי את שני הגדולים למיטות, וישבתי ליד כל אחד כדי לנסות ולהרגיע. לחבק, לנשק, ולתת אהבה. אבל אצלי בפנים הלב נקרע. לשמוע את הבכי של הגדול שאומר שהוא לא יכול לחיות ככה, ואת השתיקה של ט' ששידרה קיתונות של עצב, החזיר אותי חודשים אחורה.

יצאתי משם אובד עיצות. לא יודע איך לנהוג איתה. מנסה כל הזמן לצמצם למינימום את המגע שלי איתה. אבל תמיד יש את נקודות החיכוך, ואת הזמנים שהיא מחליטה להפוך לכולם את החיים. והיא בוחרת את העיתוי ואת הזמן. וכמו פיגוע, אתה לא יכול להימלט מזה.

מחר היא מתחילה סדנה של "אומנות החיים" עם רג'י. נראה לי ששבוע בשלוותה היה מועיל יותר...

היום פרודתי (אוטוטו גרושתי) הודיעה לי שהיא מתכוונת לעזוב את העבודה שלה. (כמנהלת בי"ס) כאילו לא מספיק שהיא מתגרשת. לא מספיק שהיא הולכת עכשיו עם בחור בן 21 (!), קטן ממנה ב-15 שנים (!). אז עכשיו היא החליטה שלא טוב לה עם העבודה שלה ואין שום סיבה שהיא תהיה במקום שלא טוב לה בו. זה לא שהיא מצאה עבודה אחרת כרגע, אבל היא חושבת שהיא תמצא...

לא מפסיקה להפתיע. לא נותנת רגע מנוח. תמיד משתגעת יותר ויותר. עד כמה אפשר. כמה הרס עצמי יש לבחורה הזו. כאילו להרוס את המקום היציב האחרון. למה? ומה יהיה עם הילדים. איפוא האחריות. מי יפרנס אותם? רק המזונות שאני משלם (12,000 ש"ח בחודש) הרי לא יספיקו. והיא כבר את כל האשראי בבנק כבר ניצלה (אחרי שלושה חודשים מטורפים של קניות בלתי פוסקות). אין לה אפשרות לקחת שקל אחד נוסף. למה את כל השינויים בעת ובעונה אחת. עוד לא התעכל אחד וכבר רצים לבא אחריו.

הזהרתי אותה. אמרתי לה שאני יודע היכן זה יסתיים. שבתוך זמן קצר היא תמצא את עצמה לבד. לגמרי לבד. גם בלי הילדים. אמרה לי שאני מלוכלך. שאפסיק לאיים עליה. שהיא רוצה לעשות דברים שהיא אוהבת. אמרתי לה שהיא חיה בעולם של פנטזיה. שהיא פשוט התחרפנה לגמרי. שהיא בחורה פסיכית. אמרה לי שאני מרובע. שהיא שמחה שעזבה אותי כי עכשיו היא חיה. שהנפש שלה התאווררה ממני. ושאני לא יכול לעצור אותה יותר. אמרתי לה שאיתי רק התקדמה. שלא הייתה כלום כשהכירה אותי. אמרתי לה שתעשה מה שהיא רוצה רק שתקח בחשבון שלמעשים יש תוצאות ויש מחיר. ושאני אומר לה מה המחיר כבר היום. שלא אתמוך בה ולא ארחם עליה. אמרה לי שכשהיינו ביחד ורצתה להפסיק לעבוד הייתי מוכן לתמוך בה, ולמה לא עכשיו. אמרתי לה: כי אנחנו לא נשואים ואת לא יכולה להיתלות על הצוואר שלי כל החיים. ועכשיו הגיע הזמן שגם את תקחי אחריות.

הלכתי משם. אחרי שבת לא פשוטה, יחד עם הילדים, ולמרות הדיכאון שבו הייתי נתון, הצלחתי לצלוח אותה לא רע. בחיק החמים של המשפחה. יחד עם הילדים ועם סיוע של ההורים שלי. היה בסדר. הילדים נהנו, ואני הרגשתי יותר טוב. אז בסיום השבת הזו, היא חוזרת לה בשמונה וחצי בערב הביתה, אחרי שהילדים מחפשים אותה והיא לא עונה. שכחה את עצמה אצל החבר, הילד, שלה. מתנהגת כמו ילדה מפגרת. וכשהיא מחליטה להרוס, כושר ההרס שלה פשוט בלתי נלאה. כנראה שהיא חייבת להגיע לתחתית הכי עמוקה. לא מבין למה. כנראה חלק מהשיגעון שלה. הבעיה שכל מי שמסביב ישלם את המחיר של השיגעון שלה. הילדים, אני...

לא מתכוון הפעם לתמוך בה ולא מתכוון לוותר לה. אם היא תיפול, לא ארים אותה, אלא להיפך. אם ארגיש שהילדים נפגעים ממה שקורה. שהיא לא יכולה לכלכל אותם, אפעל לקחת אותם אלי. שהיא תשלם את מחיר השיגעון.