מה זה חופש בכלל,

וזה הרי לא יתכן שתיגמר לה ככה שנה בלי שאני אכתוב כמה שטויות,ארחם קצת על עצמי ובעיקר אזיין את השכל.

האמת,שהייתה לי חרא שנה.בכללי,כשנה,היא הייתה חרא.

ממש אין לי כוח לחפור מה היה חרא וכמה בדיוק,אבל היא לא הייתה משו בכלל.

ובשעה האחרונה אמרתי כל כך הרבה פעמים שזה מוזר.וזה באמת מוזר..נורא מוזר.

שאני לא אבלה את החופש בבית,שאני עובדת,שאני לא עם ענבר,שאמא שכרה דירה ואבא מוכר את הבית,שעוד לא הספקתי להתאושש מהחופש הגדול שעבר וכבר בא אחד חדש ושאני בכלל לא מרגישה שזה חופש כי כבר 3 חודשים לא הייתי בבצפר,שאני עוד חודשיים אתחיל את השנה האחרונה שלי בפנימיה וכבר כואב לי,שאני לא יודעת מה יהיה שנה הבאה בלי ליעד,שיודעת תמיד להגיד לי את הדבר הכי נכון בזמן המתאים ולתת לי את החיבוק הזה שמשחרר ממני הכל,ובלי חן,שגדלתי איתה ועברתי איתה את התקופות הכי טובות והכי רעות שלי,בלי לירון,עם החיוך הזה המקסים והמילה הטובה שמרגיעה אותי,ובלי כל הי"בניקים האלה,שכבר לא כל כך י"בניקים. ושבפעם הבאה שאני אבוא לפנימיה עם תיק גדול ומלא דברים זה יהיה בתור הגדולה והבוגרת.בתור התומכת,ומי אמר שאני לא צריכה תמיכה? שאני לא מעדיפה שהכל יעצר לרגע,או יחזור אחורה,שמישהו שאני באמת מאמינה בו יגיד לי שהם לא באמת הלכו? שהם לא השאירו לנו את המקרר שלהם והטוסטר כאות לכך שאין יותר אף אחד לפנינו,שזה כבר בכלל לא רחוק מאיתנו,שזה סופסוף אנחנו.אי אפשר להגיד יותר שיש גם את סופה,ואת טופז,ואת סתיו,ושמי יזכור בכלל שפעם דיברנו על זה כי זה יראה כל כך מזמן.אבל זה לא,ממש לא.ושכל כך הרבה השתנה,ושכל כך הרבה עוד צריך להשתנות בשביל שבאמת נהיה י"בניקים ראויים,כאלה שהפנימיה כבר שכחה איך הם נראים.

אני כל כך מרגישה שאני לא מוכנה לזה עדיין.לא מוכנה ללחץ,לא מוכנה לי"ב,לא מוכנה למה שיתלווה לזה. לא רוצה ללכת לצו ראשון הזה שאני מתחמקת ממנו כבר 3 חודשים,לא רוצה לסיים ללמוד,לא רוצה שנת שירות,לא רוצה צבא,לא רוצה חיים אמיתיים.

לא רוצה לעכל שכמה שאני לא רוצה זה יבוא,ומהר הרבה יותר ממה שאני חושבת.

לא רוצה להבין שעוד שנה אני אכתוב נאום פרידה,שאני אבכה שם על הבמה או למטה בקהל אם שומדבר לא באמת ישתנה ואני עדיין לא ארגיש בטוחה בעצמי לדבר מול כולם,לקרוא מה שאני בעצמי כתבתי,מה שאני בעצמי בוכה עליו מעכשיו.

לא רוצה את כל אלה כמו שלא רציתי היום להרפות את אחיזתי,לא רציתי להשלים עם זה שאני יותר לא אראה אותה כל יום,שהיא לא תהיה שם תמיד.שכמה שאני אוהבת אותה,ושיש אנשים שהיו אומרים שלא היה שווה להתקרב אליה ככה השנה רק בגלל שהפרידה כל כך כואבת. אבל אני לא מאלה,ואף אחד לא באמת יודע כמה היא עזרה לי השנה.כמה היא לימדה אותי על עצמי,כמה היא דחפה אותי לחיות.

אבל היא תהיה שם.כמו תמיד.ככה היא אמרה.במרחק אוטובוס אחד.

ואת.אני כל כך מתגעגעת אלייך..מתגעגעת לחיבוק הזה שלך,שאני הכי אוהבת בעולם.

מתגעגעת לראות אותך,לדעת מה שלומך.איך את מסתדרת.

אבל אני באמת מאמינה שזה מתחיל להיות בסדר.ושזה כבר לא ככה.

היא אמרה לי היום משהו שגרם לי להבין,אחרי כמעט חודש,מה שסירבתי לקבל.

אני צריכה לעבור את זה.לתת לך ללכת.לתת לך להיות מי שאת,בלי כל הכבלים האלה.

איזה אירוני זה שדווקא היא גרמה לי להבין את זה אחרי שכבר חודש כולם מסביבי משגעים אותי ומנסים לשכנע אותי שמגיע לי יותר.שאני צריכה להיפתח לאפשרויות אחרות.שאני יכולה להיות מאושרת גם בלעדייך.

כנראה שאף אחד לא באמת מבין כמוה.

אני אוהבת אותך.זה לא משו שיעבור.אבל זה בהחלט משו שיתן לי להמשיך הלאה ממך.כי בפעם הראשונה בחיים שלי,הבנתי שאני שווה משהו.בזכותך.

אני כל כך גאה בעצמי שזה על הזין שלי.אבל ממש.

אבל למה זה עדיין קצת צובט שאומרים שזה ברור?

והנה השגרה נגמרה לה,שוב.והחופש בא בעוד אחד מנסיונותיו המוצלחים לשבור אותי,

ופתאום קלטתי שזה החופש הגדול האחרון שלי,ושעוד 4 שנים מעכשיו [שנת שירות,למתקשים] אני אצא לחופש גדול אחד שלא יגמר ושבכלל לא בא לי כי אני נורא שונאת חופש.

אני באמת צריכה להשתחרר קצת אה?

אולי אם היא הייתה מתעקשת הייתי באה איתה היום.אבל רק אולי.

אויי,חפרתי נורא.

חופש נעים,אה?