זה משוגע.

זה משוגע שהגעתי למצב שבו אני מרגישה שהמקום היחד שיש לי לפרוק אליו זה הבלוג שכוח האל הזה שאני יודעת שאף אחד שאני מכירה לא קורא.

זה משוגע שמהרגע שעברתי לחיפה לפני כמעט 8 חודשים נשארתי פחות או יותר לבד. כל חיי החברה העמוסים והענפים שלי היו קיימים, מסתבר, רק כי אני זו שהשקיעה והגיעה והשתדלה וקבעה. אבל עכשיו, עכשיו כשצריך לעשות את המאמץ של לעלות לאוטובוס\אוטו ולסוע, או אפילו להיות הראשון ששולח הודעה..זה פתאום לא מתאים להם. זה מרגיש כלכך כמו יריקה בפרצוף, לראות שאתה לא חשוב לאחרים כמו שהם חשובים לך או כמו שחשבת שאתה חשוב להם.

אז סבבה, אנחנו כבר לא ילדים. יש עבודה, אוניברסיטה, חיים בכללי וכל מיני חובות שתופסות המון זמן. אוקי, גם לי יש את זה, אולי לא באותה המידה של מעמסה, אולי כן, אבל יש. ובכל זאת אני תמיד אמצא את הכמה דקות האלה כדי לשלוח הודעה ולהתעניין באיך עובר עליך הזמן האחרון. או אפנה איזה יום כדי ליסוע לראות אנשים. זה כל כך הרבה לבקש כזה דבר שיוחזר אלי גם?

זה משוגע שמערכת היחסים שלי נראית כמו שהיא נראית ואני חסרת כוחות לעשות עם זה משהו, ומפוחדת מכל דבר שעתיד לבוא. אני חושבת שזה העוגן האחרון שמשאיר את הקופסא שלי שלמה פחות או יותר.

זה משוגע שעבדתי כל כך קשה במשך שנים כדי לסיים את הלימודים האלה, עברתי בדרך שבר בפאקינג עמוד השדרה וטראומה קשה שאני עדיין עובדת קשה בטירוף כדי להתגבר עליה, ומצליחה לאט לאט.. וסוף סוף אני מדריכה מוסמכת... ולא מוצאת עבודה. זה מייאש.

זה משוגע שפתאום נופלת עלי משום מקום חתיכה חדשה של המשפחה שלי, משפחה שלמה שלא הייתי מודעת בכלל לקיומה, רק במאחורה של התודעה, שפתאום עושים עליה, פתאום עם טרגדיה כזו של סרטן בילדה בת אפילו לא 12. ואני נגררת לתוך זה. ואפילו אין לי עם מי לדבר על זה.

זה משוגע שבעבודה הנוכחית שלי אני מרגישה ששמים עלי קצוץ ומנצלים את זה שאני כלכך נוחה ואוהבת לעזור וסופגת ביקורת (לא תמיד לא מוצדקת, אני לא מושלמת.) ואף פעם לא עונה. אז נוח.

זה משוגע שאני במלחמה תמידית עם עצמי עם האוכל. מצד אחד לקבל מספיק ויטמינים שאוכל אשכרה להתקיים, מצד שני- בבעתה תמידית לעלות גרם. רק לא לחזור למה שהייתי לפני הניתוח. אובססיה תמידית, שקילה יומיומית, ואם אני מרגישה שאכלתי יותר ממה שאני בדרך כללמסוגלת ומשביע אותי- הפחד מעליית הכמויות.

כל הדברים האלה. ואני לא מרגישה שיש לי לאן לפרוק. רק פה.

כל הדברים האלה ואני מרגישה שאני עוד שניה קורסת. את כל הבוקר היום העברתי בניסיון לא לבכות, עם ההרגשה שאוטוטו אם אני לא שמה לב לעוד שניה- אני מתפרקת למיליון חתיכות.

אבל לפחות יש לי את הסוסים. לפחות שם הכל בסדר. לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי יכולה לרכב..