עכשיו אני מבינה למה התכוונה ריצ'ל כשאמרה שהיא לא יכולה לבכות על משהו שלא היה לה.
השנה הזאת נגמרה מהר.
יותר מדי מהר.
הזמן עבר כל כך מהר עד שלא הספקתי להינות ולעשות את כל הדברים שתיכננתי.
השביתה הזאת דפקה הכל.
למרות שעכשיו, כשאני מסתכלת אחורה, השביתה הייתה אחת התקופות הכי טובות שלי השנה.
אבל יצאתי מבית ספר עם הרגשה של פיספוס.
כאילו השארתי משהו לא סגור מאחור.
אני השארתי הרבה, השארתי את הדבר היחיד החשוב שגרם לי להבין הרבה, הרבה.
ומה אני מרגישה? פיספוס.
אומרים שצער זה ההרגשה הכי נוראית, ויש שאומרים שהאכב הפיזי- הוא הנורא מכל,
אבל פיספוס? זאת ההרגשה שמביאה איתה הכל.
היית קרוב, עם חצי רגל בפנים, נגעת בה, הושטת את היד לכיוון וכמעט ותפסת, ברגעים ספורים זה היה שלך,
אבל לא!
פיספסת. חבל.
פיספסת בגללך. ורק בגללך.
אתה הגורם שהביא לתוצאה, ואף אחד אחר לא אשם.
רק אתה.
אתה ואתה ואתה.
ואם זה משהו לא חשוב, אז בסדר, עוד אפשר לוותר ולהתנחם, כי יש משהו גדול יותר מזה,
ואם זה משהו יקר? חשוב עד כדי דמעות?
להתנחם?
במה? הרי זה הדבר הכי גדול, הכי חשוב.
אין במה להיאחז, כי פיספסת.
אני- פיספסתי.
משהו באמת חשוב.
ואיך אני מרגישה היום? עם חצי נחמה. ולא שלמה. קצת רגועה, כי אני מכחישה לעצמי.
מנסה לעבוד עלי, להגיד שזה לא נורא ויש דברים גרועים יותר, כשבעצם אם אני באמת יחשוב על זה,
אני יבין שזה שקר, שאני משקרת לעצמי כדי להירגע, כדי לא להיות לחוצה ולהרגיש את 'הפיספוס'.
אבל למה פיספוס? הרי אף פעם בעצם זה לא היה לי.
רק חשבתי ככה. חשבתי שאולי זה נכון, ואולי זה שלי.
אבל פיזי- אמיתי- לא, לא היה שלי.
אז איך אני יכולה לבכות ולהצטער על משהו שאף פעם לא היה לי?
את התשובה האמיתית אני לא יודעת.
ואני מעדיפה גם שלא.
את ההרגשה חוויתי מספיק. והיא נוראית.
וכן, חוויתי צער, וחוויתי כאב פיזי, אבל הרגשת הפיספוס- היא הנוראית מכל.
חשבתי שאולי זה נכון, ואולי בעצם, במחשבה שניה, רציתי שזה יהיה נכון.
ולא הפסקתי לחשוב על זה, כי זה היה עד כדי כך חשוב לי, שגרם לי לקום עם זה בבוקר וללכת עם זה לישון.
וכל השנה אמרתי לעצמי 'מחר.. מחר אני לא יוותר'
והנה הגיע המחר, ואת אותו המשפט אמרתי שוב.
עד שהגיע הסוף, סוף שנה.
וכבר אין מחר.
ואין עוד שבוע.
אין גם עוד שעה.
יש רק סוף, והוא לא נגמר.
הוא ממשיך.
כמו ההרגשה.
טוב אבל אולי מגיע לי, כי וויתרתי לעצמי בעצם.
לא נלחמתי כמו תמיד, לא כי לא רציתי- פשוט כי לא יכלתי.
הייתי משותקת. שנה שלמה. מבפנים הכל זז- הכל היה חי.
כל הימים עברו לי בראש- כמו מושלמים.
וכשהגיע רגע האמת- השתתקתי. זהו. כל המערכות כבו, הפסיקו לפעול.
נגמר הדלק? צריך לשמן?
לא.. פשוט צריך לברוח, לא להתאמץ או להילחם, פשוט לוותר.
הכי קל והכי טוב.
האמנם?
לא.
אמרתי לעצמי שעל זה אני לא יוותר, עד שאני באמת ירגיש שעשיתי הכל.
כי זה חשוב לי. באמת. יותר מכל דבר אחר.
זה גרם לי להרגיש שונה, אחרת. כמו שבחיים לא ידעתי ולא הרגשתי.
אולי זה נשמע 'קיטשי' ומטומטם- אבל זה 'המטומטם' שלי-וזה הכי אמיתי.
זאת ההרגשה הכי טובה בעולם, שגורמת לך להיות במקום אחר.
וכל מה שאתה רוצה זה לצעוק כמה הוא חשוב לך, וכמה אתה מצטער שלא אמרת כלום.
ואולי בסוף זה סתם יהיה חבל, ולא יובל לשום מקום, אבל לפחות ניסית. ולא וויתרת כמו מטומטם.
ואם רק היית יכול לעשות משהו כדי לגרום לזה להתגשם...
אתה תעשה הכל בשביל זה. ה=כ=ל!
ואז מחזירים אותך למציאת, 'לחיים'.
אז העדפתי לשכוח, לנסות ולהבליג. אולי זה יצליח.
ובאמת?! זה לא.
זה קשה אני יודעת, אבל אין לי ברירה.
ואת התשובה אני אדע אולי בשנה הבאה.
עכשיו אני ילחם- אני ינסה,בכל אופן, ואם כן?
אז אני יהיה הבנאדם הכי מאושר עלי אדמות.
אני יוכל להגיד את המילים האלה באמת, ולא בחלום.
ואם לא- אז אני ישב לי, בצד.
ויחשוב על מה שפיספסתי, הדבר החשוב הזה שגרם לי להרגיש ככה..
יחשוב על מה הייתי אומרת לו 'כמה אתה חשוב לי, ומצטערת שלא אמרתי הכל, עשיתי טעות, פיספסתי'
ואז אשב על צד המדרכה ושוב אבכה על משהו שאף פעם לא היה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
