שוב אני פה.
אני חושבת שהבלוג הזה החזיק מעמד מכל שאר הבלוגים שאי פעם היו לי. אולי כי לכאן אני מרגישה שייכות מסויימת, כאן באמת כתבתי דברים שהרגשתי, שעברו עליי- ללא כל חומה או מסיכה.
אני יושבת בבית עם ייסורי מצפון נוראיים על שהברזתי מבית הספר אחרי פחות מחודש לימודים ובמיוחד אחרי שנשבעתי שההברזות שלי לא יחזרו על עצמן.
אני יושבת ומרגישה את הזמן שלי מתבזבז, יושבת מול המחשב, מול הטלוויזיה, מעשנת, מצלמת, חושבת.
ואולי לא מגיע לי להיות רזה? אם אהיה רזה אחרי מה בעצם ארדוף בחיים שלי?
אולי אחרי שהגעתי ל-58 אני לא יכולה לרדת יותר כי ליד המספר "57" ברשימה שלי יש סמיילי קטן.
אולי אחרי ימים של הקאות וצומות אני לא יכולה שלא לבלוס, כי ארגיש שאני שווה משו.
אני כ"כ מתאמצת להסתיר את עצמי, בכל דרך אפשרית. אני לא חושבת שהייתה דקה אחת שלמה שבה התנהגתי כמו מי שאני באמת, לא בשנים האחרונות. בגדים, איפור, שיער, צורת דיבור, צורת התנהגות, אולי אפילו צורת מחשבה...אני כבר לא יודעת אם אלו שלי או של מישהי אחרת, או אחרות.
זה מצחיק, אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי מרוצה מעצמי ובזכות עצמי. אני תמיד מתיימרת להיות טובה בהכל כשבעצם אני לא טובה בכלום, אני כבר סתם, סתם גוף מנופח באוויר שהנפש לא מרגישה.
אין בי שמץ דרייב, תשוקה או רצון להשקיע במשהו. במילא שום מאמץ שלי לא מפיק תועלת.
הפדנטיות שלי זו הקללה שלי, אני הורגת את עצמי אט-אט, כי שום דבר שאי פעם עשיתי, גם אם היה טוב, לא סיפק אותי. זה הרג אותי, עכשיו פניתי לצורת חשיבה אחרת, בשביל מה לנסות אם לא יצא מזה כלום?...
אני רוצה להפסיק לעשן, להיות רזה, להצליח, לעבוד, ללמוד, ללבוש בגדי מעצבים, לקנות כרטיס לניו יורק לשבועיים ולחזור עם המון המון חוויות ורצון של עוד, לחבק את אמא ולדעת שהיא גאה בי, להסתכל בעיניים של סבתא ולראות את אותו האושר שהיה טמון בהן פעם, להתקשר לחו"ל ולשמוע שמתגעגעים אליי, לקרוא ספרים, לחייך, להרגיש רצויה...
בנתיים אתפנה לימים של "לבד" ומחשבות אובדניות, כי זה מה שבהישג היד.
הייתי 58, אחרי הסופ"ש המקולל הזה לא רוצה לעלות על המשקל.
מרד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
