אני אוהבת את ההפרעת אכילה שלי.
עם כל כמה שאני שונאת את זה, את ההקאות, את העיניים האדומות, את הצומות, הכאבים העזים, הבולומוסים, השנאה, הכעס, האכזבה, הסיגריות, הכאב.
הרגע זה היכה בי, אני אוהבת את ההפרעת אכילה שלי.
אני לא מוכנה להתחלק בה עם אף אחת, חברה שלי הייתה פה עד לפני כמה דקות וגילתה התעניינות רבה בה"א.
לא רציתי לספר לה כלום, כלום! בלי קשר אליי, בכללי על העולם הזה, ולא מתוך דאגה, מתוך חמדנות, קנאה שתגנוב לי את אנה או מיה, שתגנוב ממני את התשומת לב שלהן.
היא שלי, הפרעת האכילה הזו היא שלי ורק שלי.
אני עפופת עצבות, לא הבנתי בהתחלה, אבל כשעליתי על המשקל הבנתי.
זה בתת מודע, הגוף שלי מזרים יותר מידי שומן למוח ואני נכנסת לדיכאון.
60?! שוב 60?
זה הרי בלתי נסבל, מערכת עצבים של מישהו אחר כבר מזמן הייתה קורסת אם אותה משקולת כישלון כמו שלי הייתה מונחת עליו.
איך הרשיתי לעצמי, איך? זרקתי הכל לפח, כל ההשקעה שלי בשבועות האחרונים, כל הנסטי דיאט הזה במשך שבוע וחצי שכבר עשה לי בחילה, הטעם שלו. כל ההקאות האלה.
והדמעות שלי כבר עצורות. אני לא יודעת מה עוצר בעדן להרטיב את הפנים החזיריות והכרית שלי, אבל זה מין משהו כזה, שמעיק.
זה כאילו שאם אני אבכה אני לעולם לא אעצור.
עד שזה ישרוף את כל הקלוריות והשומן בגוף שלי ואני אהיה רזה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
קפה וסיגריות, סלט עם פטה, כרובית מבושלת, אולי גם ברוקולי.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ושיתקנו לי את האמפי שלי כבר ואני אתחיל לרוץ!
אני חושבת שאני אתחיל לכתוב יומן אכילה. אף פעם לא עשיתי את זה.
הבנתי שאם רואים ככתוב את כל הזוהמה שהכנסת באותו יום לפה זה ממש מגעיל אותך ואת מפחיתה בכמות האוכל.
לפעמים אני מרגישה שמותר לי לאכול. זה מפחיד אותי. למשל כשאני יורדת במשקל זה יכול לעבוד לשני הצדדים, או שאני אמשיך לרדת במשקל וזה יהווה לי מוטיבציה או שאני אחשוב ש"עכשיו מותר לי קצת, כי כבר רזיתי".
כשאני במצב נורמלי ושפוי זה נשמע לי הדבר הטיפשי ביותר לחשוב אבל כשאני רעבה זה נשמע לי לגיטימי לגמרי. שונאת מצבים כאלה. קורה לכן?
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
בכל מקרה מחר יום חדש. צום חדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
