עקביות

אז נשקלתי קצת מאוחר כי השעון לא צלצל. נראה לי יש בעיה איתו כי אני מכוונת אותו כל בוקר כדי להתוערר לעשות את הפעילות בטלויזיה והוא אף פעם לא מצלצל.

או שאני לא שמה לב ומכבה אותו.

אז אני עדיין במשקל 61.

האמת הייתי מתה מפחד שהמשקל עלי חזר ל-62. כי אתמול אכלתי הרבה.

אבל לא, הוא ב-61 ואני מקווה ששבוע הבא הוא כבר יהיה 60.

אחרי שיטוטים ארוכים בבלוגים של טבעת "פרו אנה", שמתי לב ששיטת הדיאטה שלי ממש מפגרת ובריאה מידי.

איך הבנות מורידות כאן?

הרבה הרבה הרבה ספורט וקצת קצת קצת אוכל.

לא כמו שאני עושה מן "איזון" בין אוכל לספורט.

כאילו שהן שורפות נניח 1000 קלוריות ואוכלות 800. ואז יש פער לטובת הספורט של 200 שזה בעצם מביא את הירידה.

היום אני לא הולכת לחדר כושר. היבלת שנוצרה לי מהנעל אתמול כואבת לי ואני צולעת כמו לא יודעת מה.

ההורוסקופ שלי מטריד אותי:

"אינכם מוכנים לחשוף את האמת לגבי מצבכם במיוחד כלפי אנשים קרובים לכם, אך היא שבה וצפה על פני השטח... הגיע הזמן להתמודד עם המצב. שחכתם את כללי הזהירות וכעת לא נותר אלא לעמוד מול המציאות.

אל תבקרו את עצמכם יותר מידי, במיוחד לא כרגע".

הכל נכון.

האמת מסובכת, ואני לא אכתוב עליה כאן כי אני לא מסוגלת.

מדובר על אנשים לכאורה קרובים אלי. מה לכאורה? כן, הם מאוד קרובים אלי. תמיד הייתי שמה דיסטאנס כדי שלא יהיו לי רגשות אליהם וגם הממונים עליהם גרמו לי לחוסר אהבה כלפיהם. בחופש הדברים השתנו, ואני ממש אוהבת וצריכה אותם.

עכשיו הם חוזרים לחיי (בעוד כחודש) ואני אצטרך לדאוג להם גם. להיות בסביבתם וכאלה.

אף אחד מקבוצת החברים שלי לא יודעת עליהם, בכלל החיים שלי הם שקר אחד גדול.

אתמול בלילה בדיוק חשבתי על החרא הזה- שאני צריכה להפסיק לשקר ולהגיד את האמת.

אבל קשה לי! כל כך! ואני יודעת שאף אחד לא יבין.

חברות שלי לא באמת יבינו, הן סתם יעשו לי קונצים מסריחים ואני אסבול. אני יודעת.

בוקר:

100

צהריים:

100

ביניים:

400 (בולמוס נורא. אכלתי דברים כלכך מגעילים!)

ערב:

400

יש לי כל כך הרבה יסורי מצפון אבל הרבה אשליות לגבי מחר. אני הולכת לחדר כושר למרות הכאבים ברגל.

מחר יהיה טוב.

זהו, העניין בנינו פשוט- בלתי אפשרי.

הוא איכזב אותי. כאילו לא מעצם העובדה שהוא עשה לי משהו.

אני מאוכזבת לבד מכך שמה שהאמנתי עליו פשוט לא נכון.

הוא התברר כסנוב (למרות שהוא תמיד היה), גזעני, בעל דעות קדומות.

ובכלל, מסוג בני האדם שאני סולדת מהם וחושבת שיש להם טעות בסיסטם.

אני לא מאשימה אותו אלא אותי. לא כמוהו שהוא כרגיל מאשים את כולם חוץ מאת עצמו. עצוב.

אבל אחרי הכל, חתיכת תינוק מגודל ומפונק שחושב שבגלל שהוא עושה סמים כל היום, מחשש ועובר על כל הבנות הוא כוסון.

עצוב כל כך.

פשוט טעיתי. ואני שונאת לטעות!

עכשיו אני רואה את הבן שהוא באמת, רק בגלל שאני רואה מהצד. לא רואה אותו כמו שהוא פעם גרם לי לחשוב שהוא- רגיש, טוב, פצפיסט וכו'.

אנשים עם דעות קדומות זה אחד הדברים שאני הכי שונאת.

יאק. הוא מגעיל אותי. נורא.

הכלל-