עקביות

אני בצום כבר כמעט 22 שעות.

אני מקווה להשאר ככה עוד 4/3 שעות.

וואו אני גאה בעצמי.

זו הדרך היחידה.

אני מרגישה כל כך שמחה על זה שהייתי אתמול בחדר כושר. זה עושה אותי עוד יותר גאה.

עליתי על המשקל והוא היה על 61. אני מקווה שבעוד 3/4 שעות הוא יעמוד על 60. אם לא אז יהיה עוד צום בסוף החודש.

וואו אני מרגישה תחרותית מאוד עם אחת מהחברות שלי. היא בדיאטה. היא ירדה יפה מאוד, איזה 10 קילו. היא הייתה ממש שמנה אבל היה יפה לה ככה, עכשיו היא נראית כמוני, אפילו יותר רזה, הפנים השמנמנות שלה רזו והיא כבר לא כזו יפה כמו פעם, היא גם נודניקית מאוד.

בקיצור עכשיו לא הספיקו לה ה-10 היא רוצה להמשיך לרדת.

היום המפגש הארור עם הבנות. לא רוצה.

עריכה 17:15

אני שוברת את הצום. אתמול התחלתי לצום ברבע לארבע. ולא בארבע. לכן אני בצום (+קפה/תה/מים) כבר 25 וחצי שעות.

זהו.

בכלל לא ירדתי ואני מתה לזלול פיצה! 

"זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום."

אימפוטנציה לשמה.

זה תמיד קורה. יש לי הכל כדי לבצע מהלך, אבל משום מה אני לא יכולה.

חשבתי עלי ועל ה"חברה הכי טובה". חלאס לקרוא לה ככה, מעכשיו היא ש'.

ש' ואני חברות כבר שנתיים. הכרנו, ואיכשהו התפתח לו קשר. לה לא היו הרבה חברות אם לא להגיד אף אחת. ואני הייתי במרכז העניינים עם החברה שתמיד עניינה ועדיין מעניינת אותי א'.

בתחילת הקשר לא ממש שמתי עליה. היינו מתווכחות כל הזמן ובכלל לא התייחסתי. איכשהו (ואני ממש לא זוכרת איך) נעשנו חברות טובות. אהבתי לדבר איתה. השיחות זרמו, היו לנו דברים במשותף.

החברות האחרות זעמו מקנאה, במיוחד א'. וכך קרה שהיא ואני התרחקנו.

אני הייתי דיי מפגרת שניסיתי ש-א' תהיה רק בשליטתי. כן כן, אנוכיזם מוגזם. אז כל הזמן שהסתובבתי עם ש' זה לא היה כי רציתי אלא בשביל שא' תקנא.

בסופו של דבר הדברים ברחו לי מהידיים. א' התרחקה והקשר אף פעם, אפילו לא עכשיו, חזר להיות כמו שהיה. ש' ואני התקרבו אבל אני אפעם לא יכולתי לדבר אליה באמת מהלב. לא כמו שהיה עם א', שזרמתי איתה, יכולתי לספר לה בידיעה שהיא באמת מתעניינת.

בשלב מסויים בחברות שלי עם ש' התחילה תחרותיות- מי מכירה יותר אנשים פריקים, מי יותר פריקית ושטויות כאלה.

לפני שנה +/- אני אמרתי חלאס לפוזות שלי והחלטתי לחזור לעצמי.

ניסיתי לשחזר את הקשר הטוב שהיה עם א'. אבל מה? היא כבר לא יכלה/רצתה להיות איתי בקשר כה הדוק. הייתה לה חברה אחרת שהיא מכירה מכשהייתה פיצפונת והיא עכשיו נעשתה החברה הכי טובה שלה (בפוסטים קודמים קראתי לאותה אחת ר'). עולים לי עכשיו זכרונות כש-ר', א' ואני היינו מסתבבות כל הזמן ביחד והיינו החברות הכי טובות. אני וא' בעיקר ור' הייתה מצטרפת בשמחה.

לא לפני הרבה זמן ש' הודתה שהיא גם חיה בפוזות. הבעיה אצלה שהיא ממשיכה.

זה קצת שונה הקשר שלי עם א'. אני לא יודעת איך להסביר. כמה שאני לא אריב איתה אני תמיד אסלח לה. עם ש' לא, זה רק נאגר ונאגר בצורת שנאה.

אולי כי ש' מסמלת את ההתרחקות שלי מ-א'. אולי אני זו שחיה בדמיונות ש-א' תוכל לחזור להיות רק שלי.

אני לא יודעת מה גרם לי לחשוב על כל זה.

אולי עצם העובדה שהיום כשנצא ש' לא תהיה. ש' כבר לא רוצה קשר איתי. בהתחלה לא ידעתי איך לעכל את זה שהיא לא רוצה להיות איתי בקשר יותר.

הכל לטובה לא?.

בלסתי מלא. אכלתי גם במפגש עם הבנות. היה נחמד. לא יותר.

הן קנו בירות, חטיפים. ממש לא רציתי לאכול ובכל זאת אכלתי. אין לי מושג למה. הרגשתי צורך מילולי לאכול. לא רציתי בכלל פשוט היה לי דחף לא מוסבר. לא רעב לא כלום.

החלטתי שהמצב לא יכול להמשך ככה. ושאם אני רוצה לרדת באמת ובטוח אני צריכה לחזור לדיאטה שגרמה לי להשיל 4 קילוגרמים ממשקלי בחודש.

כמובן שעכשיו יש לי את החדר כושר. אז אם אני שומרת על 600-800 קלוריות ביום ו-3 פלוס פעמים בשבוע חדר כושר אני אוכל לרדת.

המצב הגופני שלי ממש טוב, לא הרגשתי ועשיתי סיבוב בפארק בריצה ולא התעייפתי. מה היה קורה שפעם אחרי 100 מטר הייתי מתנשפת כמו חמורה. הפארק ידוע בכך שהוא נמשך לאורך קילומטר. יש מסלול נחמד כזה.

בקיצור, מיום ראשון אני אתחיל. את הדיאטה ואת הספורט. אני מקווה שאני אוכל לעמוד בשניהם כי עוד מעט תקופת מבחנים מתחילה. אורכה 3 שבועות. 2 מבחנים בשבוע. זה הרבה. מייגע ומעייף.