כנראה שלא תהיה ברירה אלא 'לדבר על זה'. כבר כתבתי כאן כמה פעמים מה אני חושבת על ה'לדבר על זה' הזה. לא מתה על זה בכלל.
אני חוששת מתיבות פנדורה שיפתחו, מדברים שלא יובנו, מאי נעימות מעיקה, מציפיות כוזבות שנוצרות בשיחות כאלה, מקונפליקטים ונטיות והעדפות ששום דיבורים לא יכולים לפתור, מסערת רוחות שתסחוף את השיחה ללב ים, אבל המתיחות בינינו רק הולכת ומסמיכה.
הנסיבות יחסית בסדר מבחינתי. לשם שינוי אני מרגישה טובה במה שאני עושה, מספקת ערך לזה שאני 'צכה לדבר איתו, ופרט לכמה פשלות קטנות וחסרונות נצחיים, אין לי מה להסתיר או לחוש אשמה בגינו.
אני בסדר גמור הפעם.
אני לא יודעת מה גורם לתוקפנות שלו כלפיי ( ו-ץ אומר שהשאלה היא למה אני מפרשת את זה כתוקפנות...).
לצד ההתקפות הקטנות שלו, שתמיד מופנות אליי באחד על אחד, הוא דווקא מביע הערכה וקרדיט נדיב בהזדמנויות אחרות.
אני מרגישה שהוא מחפש נקודות תורפה להורדות ידיים.
השיחות תופסות דינמיקה של זירת (אגרוף?) כזאת.
כל פעם אחד הולך קדימה ואחד נסוג אחורה, נדחף אל הקיר.
הוא כאילו מחפש את המקומות שבהם קל יותר לדחוף אותי אל הקיר. או שנדמה לי? אולי אלה באמת נושאים שמדאיגים אותו?
מי שקורא כאן דיי זמן, יודע שעימותים בעבודה אינם זרים לי, אז כנראה שיש לי חלק ואחריות לסיפור הזה.
בכל אופן, אני צריכה לקחת אותו לשיחה ולפרוק את המטען הזה.
זה מציק ומפריע. אני זקוקה לתחושה טובה בעבודה הזו, לא יכולה לספק את הסחורה בלי פאן בלב.
אם הוא היה קצת יותר קליל, צחקן, איזי גואינג – היה לי פחות קשה עם זה, אבל אני אצטרך להתגבר ולמלא את החלל הזה בשביל שנינו.
זה בכלל עוזר כל השיחות האלה? זה יכול לשנות דברים לאורך זמן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
