בזמן האחרון נתקעתי על מטאפורה של ריקוד, כדרך לתאר אינטראקציות אנושיות. זה מוזר מאוד בהתייחס לחוסר המושג הבסיסי שלי בכוריאוגרפיה, שלא לדבר על היעדרו הקיצוני של חוש קצב, וקואורדינציה בכלל הס מלהזכיר.
או שבעצם זה לא כל כך מוזר כי האין הזה הוא בדיוק לבו של העניין.
ריקוד זה מין עידון ושכלול של דיאלוג בין גופים.
אחד הביטויים הראשוניים של תרבות אנושית.
גם שירה היא צורה של דיאלוג עדנדין כזה.
יהודה עמיחי כתב ששירה פירושה להפוך נביחה אמיתית ל"האו האו".
וגם עם שירה אף פעם לא ממש הסתדרתי. איף יו וונט טו שוט - שוט, איף יו וונט טו טוק - טוק.
אולי בגלל הסבלנות שנדרשת להתבטאויות הפחות ישירות האלה?
אני נעדרת כמעט לגמרי יכולת לומר משהו שאינו ישיר. ללכת סחור וסחור, להתאפק, לרמוז חרישית...
אני נורא מתפעלת מאיך שאחרים רוקדים, (ויכולה ליהנות מריקוד רק כשאני עוצמת עיניים), וגם התנהגות מתוחכמת ומודעת מרתקת אותי. לפעמים מעצבנת, אבל עדיין מעוררת התפעלות.
אפילו פלירטוטים וחינחונים שהשמצתי כאן לא פעם, יש בהם תחכום כזה,
(ואולי בגלל זה השמצתי? כי אני לא מסוגלת לזה?)
בא לי קצת גם, להיות קצת משוכללת סופיסטיקייטד כזאת. אומנם גם לישירות-כנות שלי יש יתרונות, זה פותח דלתות ומעורר אמון מיידי, זה פשוט ונוח, אלא שזה גורם לי להתנהג (כמעט) כל הזמן כמו במבחן הזה של אתיקה "האם היית מרגיש נוח לו היו הדברים שעשית מוצגים לעיני האורחים בארוחת ערב משפחתית?"
וכשאני רוצה לסטות קצת מדרך הישיר המשמימה הזאת, אני כל כך מתייגעת מכל ההכנות וההסתרות שבדרך, שאני פשוט מוותרת מראש. מה אני צריכה את זה. למה לי.
אבל זה נורא ואיום לא לעשות דברים רק בגלל שאני לא צריכה. זה לא עסק ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
