כדי שמיניות תתקיים צריך לשחרר אגרופים קמוצים. לאלף את האטמוספירה שעוטפת את הגוף, דרוכה רב הזמן להגן עליו מפולשים, להשתיק את צבא הכדוריות הלבנות.
עניין של טיימינג.
אפילו פעולה כל כך טבעית ומענגת כמו הנקה הופכת למטרד משונה מרגע שיורד עליה המסך.
המצב הטבעי, הסטדי סטייט שממנו אני יוצאת ואליו אני באה הוא 'לא עכשיו'.
ז'תומרת, לא לא מוחלט, שאין עליו עוררין, אבל - לא עכשיו.
הפתיחות הזאת של הגוף והדעת (או היעדרה) משפיעה על כל האינטראקציות, עם כל האנשים, אפילו עם היקום, שמזדמנות לי. כשאני נטולת מחיצות וששה להתמסר נחשף בפניי עולם שלם של גוונים, של זוויות ראייה, של רעיונות ומציאויות וזוהר שרב הזמן שוכן ספון מנומנם בתוך פרדסים נעולים.
כדי להיפתח ולהתמסר אני צריכה להפסיק לחשוש, להפסיק לקטלג, להניח לאזהרות שלא לצאת פראיירית, מטומטמת, משונה, מופקרת. להשכיב ארצה המון אינסטינקטים, (שכמו הכדוריות הלבנות, צבא ההגנה, וכל הגדרות שבעולם, גם להם יש תפקיד בעולם, בלי גדר אין פרדס נעול),
אבל כדי שמיניות תתקיים צריך להשבית לרגע את מנגנון דחיית הגופים הזרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
